Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 24

ממזרח וממערב 24 אין כל הדוש נדבר שהשבלתני, שאץ לה דבי עם רגש המוסרי ולא תודה במציאותו. לא תודה נם בנחיצות הדת ותועלתה. והשכלה או התמתחות כזו שיסוד המוסרי חסר לה לא תוכל להניא אושר לעולם. עוד דבר אחד מצא טאלסטאי נסמרי המזרח אשר. לסי דעתו. חסרונו מרגש בספרי המערב, והוא האידעאל. רוחניותו של האדם מצריכתו תמיד לאיזה אידעאל ברום ונשגב ובהשאימה אליו. בההתקרבות אליו טמון אושר נדול הממלא את תביעותיו של הלב. האידעאל מנעים את החיים ומחליש נמדד. מרובה נם את תקמח וחדודח של מרירות המות. האדם יש בכחו לחיות ונם למות מיתת נשיקה על קדושת שם אידעאלו הממלא את כל בתי נמשו. אמנם האידעאל הוא דבר רוחני אשר לא בידים יתמש וממילא מובן כי מציאות האידעאל מצויה רק אצל האיש שיש לו רוח או. כמו שיאמר. נשמה בנויתו טשא*כ בהאיש שכבר חדל מלהאמין במציאות הרוחניות בכלל ולו מובן רק הדבר שיש לו איזו ממשות ידועה. האיש הזה אינו מוכשר ואינו מסו^ל לשום אידעאל בעולם, הוא לא ידע אמת יותר נשגבה בעולם מן האמת הידועה ששת* מעמים שתים — ארבע. ובלב האיש עתר מקום מנוי, בכל ישותו נראה ומרגש איזה קרע נורא אשר לא נתן להתאחות. התמתחותנו — השכלתנו התוית המשתדלת למלא את כל חלל העולם בהאטת הידועה של שתי מעמים שתים, ההשכלה אשר לא תודה בשום דבר שאין לו ממשלת מוחשית הגלויה ונראית לע־נים, — ההשכלה הזאת רוצה למי דעת טאלסטאי. ומתכונת לעשות אותנו לנפשות קיועות ומורות כאלה, והתפתחות אי־טכעית כזו. אומר טאלסטאי, אי אפשר לה שתביא אושר לאדם, יען כי היא תמתח רק את גשמיותו של האדם ותעבור בחשאי על רוחניותו וממילא תנע לרעה בשווי משקלו של האדם׳ שהוא אחד מתנאי האושר העקרים. ובכן, אומר טאלסטאי. כיון שהתמתחותנו ההוית אי־טנעית היא. והא ראיה כי לא הונחו בה ליסוד היסוד המוסרי והעבודה הגופנית המבראת את האדם, ובלה נוסדה רק על עבודת הטח; כיון**השכלתנו פתחה מצד אחד יותר מדאי את שכלנו ותכיין מצד השני את רגשותינו; כיון שהשכלתנו זאת המעבדת הרבה מאדאתהמח. סלי המחשבה, ותשאיר כמעט במנוחה תמידית את ידינו ורגלינו — כלי העבודה, וממילא היינו כלנו לבריה משונה אשר ראשה הגדול מאד נשען על רגלים קטנות וחלשות כאד שאין ביכלתן למלט את המשא הכבר המוטל עליהן, — כיון שכן הוא אין לנו שום רשות ויכולת להשאר במצבנו זה ומחויבים אנחנו לחזור מעט על עקבותינו ולהשיב לעצמנו את האבדות השינות שאבדנו בהחפזנו ללכת כשכלים אחרי השכלתנו ההוית אשר קוי אורה הטעו אותנו מאד ותחת אשר אמרנו לראות קוי אור השמש המחממים ומחיים, הנה ראינו בטקומם קוי אור קרים וממיתים של ביזל־עשת .. . האבדה היותר נדולה ונכבדה בערכה שאבדה לנו היא עבודת ודרים והרגלים והיכולת להתענג ולחיות על עבודה בריאה וטבעית כזו. האדם ד,סוסיי יורע היטב בי היא צריך לחיות ולהתקיים רק על חשבון עצמו, כלומר הוא צריך לדעת כי יש לו הרשות להוציא למחיתו וכלכלתו רה את סכום הקנינים ההם שהיא בעצמו מסוגל לברוא אותם ולהוציאם לאויר העולם ולא יותי. כי המותר לא שלו הוא אלא של אחרים. כיון שהאחרים', ולא הוא, הביאוהו לעולם. וכך אמנם עישה האיש החי על עבודת ידיו ורגליו, האבר העובד את אדמתו מוציא לטחיתו רק את שלו. כלומר כל מה שהוא בכבודו ובעצמו הספיק להוציא מאדמתו וכאכלו את לחמו הרי הוא