Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 14

ממזרח וממערב 14- דעתו. אכל אם הוא מאמין באמוגה שלמה כאסתת משפטו שהוא מוציא עתה׳ אם משסטו זה חביב עליו כראוי כשעה שהוא משסיעו. אין עליו שום עון אשר חטא אם יביא המקרה לידו לחזור מדעתו. כי כלום הוא אשם בזה ששכלו והגיונו יגידו לו עתה אחרת מאשר הגידו לו אז, ואם בעל גשש הוא. אם הוא איש אשר כבוד האטת חכיב עליו יותר מכבודו, אז לא יבוש מלהורות בטומבי, כי טעה למרות רצונו בשקול דעתו והיא מודה עתה על טעותו. גלוי הדבר וידוע שיש בגי אדם שאינם מהוגנים באלה העושים סחורה בדעותיהם ורעיוני לבם, היום יאמרו.כך ומחר — כך׳ וכטם* היזח הזה העומד על ראש הגג כדי להראות לאן יתגודד הדוח ילכו גס המה אל כל אשר יהיה הרוח ללכת. אולם לאלה טסי־הרוח בצורת אדם אין בלבם באמת שום דעה קבועה, אין שום רעיון ומחשבה בעולם אשר יהיו להם למשיבי גשש, ואנחנו נדבר בבני אים ממש שדעתם חביבה עליהם ועליה הם חיים, ובכל זאת יקרה נם אותם לחזור מדעתם משום שיוכחו לראות כי לא נוסדה על יסוד האשת. לההסתוריה בכלל ולתולדות הספריות בשרט ידועים הרבה שמות של אנשים נדולים כבירי הדעת, אשר לא כל ימי חייהם החזיקו בדעה אחת, ואשר אהבתם את האמת בכל לבבם ד׳כריחתם להתורות לשני השומעים או הקיראים את דבריהם כי טעו בשקול רעתם ביבר מן הדברים. האנשים אוהב* האמת האלה רגילים לברר לשומעי דבריהם איך ובאיזה אוסן באו לידי הכרת טעותם, איך ובאיזה אוסן נולדה ונתחזקה בקרב לבם המעברה אשר העבירה אותם מדעה אחת לאחרת המתנגדת להראשונה. ואת האנשים הללו אנו מחויבים לכבד ולהוקיר הרבה יותר ממוני הלב ההם המתביישים מפני הבריות להודות על שנגתם וטעותם׳ ואינם מתביישים מפני הכרתם הפנימית התובעת מהם בסתר לבם את עלבון האמת שהם מכחידים אותה תחת לשונם, כדי שלא להתראות בעיני הבריות כאנשים שדעתם אינה תקיפה ואינה חביבה עליהם. הדברים האלה נאמרו רק כדי להוציא מלבם של אלה הרגילים להטיל ספק בישרת לב האיש, אם כל דעותיו ומשפטיו שהשמיע בימי חייו אינם מתאימים איש אל רעהו ואינם נושאים כר בבד יחדו, אמנם משפטנו יהיה משפט מעוקל אם נאמר שכל אדם החושב מחשבות מחויב לשנות לפרקים את דעותיו כדי להראות בזה ששכלו הולך ומעמיק וחוג מבטו הולך ומתרחב , כי באמת אין הדבר כך. יש אדם רב הדעת אשר איזו דעה ידועה לוקחת את לבבו ׳ איזה רעיון רם ונשא ממלא את כל בתי נפשו ואת כל ימי עבודתו ופעולתו בחיים הוא מקדיש להרחבת רעיונו׳ שכלולו והתפשטותו כעולם. כל מה שחוג מבטו הולך ומתיחב ׳ כל מה שידיעותיו הולכות ומתרבות הוא מוצא ראיות והוכחות חדשות לרעתו ורעיון לכו. את שתי המרות הללו נם יחדו אנו מוצאים בהגרף טאלסטאי אשר בברור דעותיו אנו עסוקים. יש שיתראה לפנינו כאיש אשר לא יעמוד תמיד על דעתו. ואת אשר חשב לגבוה ומרום מאד בשכבר הימים לא ינכה ולא יצדק בעיניו היום. לפני שנים הרבה, למשל, הקדיש מאלסטאי והוקיר מאד את חיי המשפחה הטהורים. באחר מספוריו אשר כתב בסוף שנות החמשים ע1ם בפי נבורו את הדברים האלה: ■אנכי ככר חייתי הרבה עלי אדמות וכמדומה לי כי ידועים לי היטב כל הדברים הדרושים לאדם כרי שיהיה מאושר בחיים. -עבירה שיש בה תועלת ושטנוחה באה אחריה; הטבע בהדר יפעתו, ספרים נעימים -<טיבים למקרא. שירה חמרה, אהבה להאשה הקרובה אלי, — זהו אשרי שאני הונה .בז תמיד ואין אושר׳ לפי דעתי, למעלה הימנו. אשה נחמדה. האוהב והרע היותר