Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 13

113 לעא טאלסטאי . וברורים דברי האיש וזהו העיקר הראשי בהכשרון הגדול שבגלותו דברים הנסתרים סעיגי אחרים לא יצטרך לראיות והוכחות מן הצד כי כדבריו כן הוא אלא שכל השומע או הקורא את הדברים יחוש בנסשו כי אסתים וברורים הם. בנתחו את נפשי האדם לנתחיה מצא הגרף טאלסטאי■ כי אהד מיסודות הנפש הוא יסוד המוסרי* התשוקה הטבעית לעשות טוב ולהתרחק מן הרע הטבועה בנפש כל אדם מיום.ניחר מרחם ורק הגל הגדול של תשוקות ותאוות מלאכותיות אחרות היו בעוכרי התשוקה הטבעית הזאת להכחידה מקרב הלב ולקתם את תביעותיה. ולכן הוא דורש מאת האדם כי יתן מקום לתשוקתו־ לטוב הטבעית לרתיחב ולהתפשט ולגול מעליה את האבנים הכבדות, דנה התשוקות והתאוות האחרות אשר הכאיבו בה כל חלקה טובה... ובזה אמנם תלויה מחלוקתם של טאלסטא* ויתר סופרי דורנו החולקים עליו ומתנגדים לדעותיו. הנה האחרונים אומרים כי יצר לב האדם רע מנעוריו ׳ כי חיה רעה יושבת בקרב האדם המהפכת את הודו למשחית■ וכדי לניש את החיה הרעה מקרב לב האדם אין דרך אחרת כ־א לשכלל. לפאר את האדם ו להשכיל ו. לעורר בקרבו על ידי ההשכלה רגשות חמות ועדינות אשר יש בכחן לבער ולגרש כליל את הרגשות הגסות והמגודת שהאדם כרוך אחריהן מיום הולדו. וטאלסטאי לא כן יחשוב והוא בא ומלמד אותנו תירה אחרת. כי רגש הטוב והצדק נתן להאדש מידי הטבע תיכף בצאתו לאויר העולם׳ כ• הי&וד המוסרי הוא הנותן נשפה וחיים לכל בא• עולם, ורה השכלולים וההדורים השונים שהמציא האדם בשבילו מדעתו ומסברא דנפשיה, השכלולים וההדורים אשר לא נבנו על יסוד המוסר ותורת הצדקה והחסד, רמה העוו את הישרה ויכסו במשאון על תשוקת הטיב הנולדת עם האדם יחדו. זהו הרעיון• היסודי במאמרו של טאלסטאי ,־ע־ד האהבה" אשר את העתקתו נתנו לפני הקוראים במאמרנו הראשון והוא הרעיון האהוב וחביב לטאלסטא* והמבצבץ ועולה מכל אחד ממאמריו הרבים האחרים. והרעיון הזה הוא המכריח את טאלסטאי לכפור בנחיצות" ההשכלה הכללית׳ שלפי דעתו אינה באה אלא כדי למעש את דמות האדם ולתת לו דמו ת חיה רעה הטורפת׳ דורסת ועושה את כל אשר בכחה אך כדי למלא תאותה.. ב. האיש המשנה לפרקים את דעותיו ומה שקדש לו היום לא יקדש עוד בעיניו־ לאחר זמן׳ יען כי תולרנה בקרב לבו מחשבות ודעות חדשות אשר לא שערן מראש,. המראות לו בעליל כי טעה בשקול דעתו, — האיש הזה, אומר אנכי. אינו נותן מקום• להוציא עליו שם רע שדעותיו אינן חביבות עליו ושכלו אינו צלול. יען כי כשם שנוף האדם הולך הלוך וגדול והדבר שיראה כגבוה מאד בעיני הילד הקטן יראה בעיניו כנמוך מאד בהיותו לאיש. כך יגדלו ויתרחבו מיום ליום גש שכל האדם והבנתו. שכל האדם, הבנתו וחוג ידיעותיו מתרחבים ומתפתחים, כלומי משתנים׳ ועפהם יחדד יכולות להשתנות נם דעות חאדם ומטרותיו׳ מבלי אשר ימתח השנוי הזה שוש קו של חשר על בריאות השכל והדעה. מאת האדם החושב מחשבות והוגה דעית אנו רשאים לדרוש רק כי בשעה שהוא משמיע איזה משפט ידוע יאמין בכל לבבו ובכל נפשו באטחת משפטו ויחשב היטב עש שכלו, אולי איננו מודה כלל בהרעה ההיא שהוא עומד עליה עתה ונמצא הוא מימה נם את עצשו נש את האחרים הנוהים אחרי־