Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 123

123 פרידריך ניטשה הנפלאה: מוח" האדם, אעם אלא החמר הזה בעצמו הפושט ולובש צווה♦ בחמי הדומם הזה נסתרים נחות אורגניות נפלאים אשר בתנאים ידועים מוכשרים הפה להוציא ל&על על ידי .זריעה מאליה' (16מ0׳)0*וץ.*> צורה חדשה, אשר אנחנו קוראים לה בשם .חיים'. הרגע הזה. בו נקרו ויאתיו כל התנאים הנחוצים האלה יחדו הוא הרגע הראשון לעולם האורגני והחי. ובאופן זה היתד, שמתו הביולוגית של דרוין להשקפה שלמת ותמה על בל העולם כלו. והשקפה זו שלמת בימינו. ה ת קופה השלישית. עד כה הגיעה הפילוסופיה החדשה. היא הלכה בחקירותיה עד מקום שידה מגעת׳ לא נשאה פני "נזר היצורים" ותגלה את מקות. ותורידהו ממרומי שחק ומותר האדם מן הבהמה בעיניה הפילוסופיה הזאת פתחה לפני האדם את ספר ־ היוחסין להראות לו כי ההולכים על ארבע עצמו ובשרו הם. יכי גם אבותיו אוכלי עשב היו. היא שברה את גאון האדם, בהראותה לו לדעת, כי שוא התנשא בנפשו ויתפאר בלבבו, כי "מאוצר הנשמות" לקח ונפשו נאצלה מתחת כסא ד,כב1ד ומציאותו מוחלטת, שכלית ונפרדת היא; התורה החדשה הראתה לו כי הנפש בדם היא, כי הדם אשר יזל בעורקיו הוא הוא המניע האחד במכונת גוו, הוא הוא אשר קמרוצתו המסודרה יוליד את המובחר שבכחות החמר — את צח החושב. התורה הזאת הראתה לו לדעת. כי מניעים עורים שולטים בעולם, מניעים בלי שום ידיעה והכרה, גההתנחלות והד,זדונות הטבעית׳ שהמה אך המה שותפים היו במעשה ־ בראשית. לפני בית דינם יבוא המלאך הממונה על ההריון בשאלתו: טפה זו מה תהא עליה? בריא או חלש. יפה או מכוער. צדיק או רשע ׳ חכם או טפש? בחיר היצורים אשר חפרוהו מעט מאלהים נפל משמים ארצה, נגזלה ממנו תמימותו הקדושה. אשר כנן עדן היתד, לפניו, ופתאם לפתע נגלתה אליו האמת הטרה והאדם יראה את עצמו ערום מכל סנלזתיו הנשגבות׳ ויבוא לידי הכרה׳ כי בעצמו של דבר *ין בינו לזוחלי ־ עפר אלא שנוי השם בלבד. מה תהיה אחרית האדם? האם יוסיף לעבוד להשתלמות נפשו ולהשתלמות הבריאה? מי יאמר לו. כי הבריאה אשר צעדה עד עתה לאט לאט קדימה תצעד נם לעתיד קדימה? אולי תשוב הבריאה אחורנית ותרד מטה מטה. אולי אך מקרה הוא ־שכל התנאים התאימו עד כד, לקיום העולם. ואולי יבוא יום שהתנאים האלה ישתנו באופן שלא יהיו מתאימים ומקבילים זה לזה יותר; אולי אך משחק הוא להכחות העודים ההם לברוא עולמות ולהחריבן׳ ומו יודע כמה פעמים התפתח העולם לידי טדרנה גבוהה ואחר כך חזר לתיזו. אולי נם בני אדם של אותן העולמות הנחרבים •עוד מלאי תקוה היו׳ עוד חצי תאותם לא היה בידם, עד שירדו חיים לאבדון. כיון שהניע האדם להכרה כזאת ירגיש ריקות איומה בנפשו ואין לו שום מטרה כעולם אשר לה יוכל להקדיש את עבודתו בחפץ לבב, ולא רק חייו בלבד המה למשא עליו. אך גם המצי&ות כלה דומה לו כאילו לא נבראת אלא לצערו. האדם הזה בא לידי שעמום, נפשו מבהלה ודחופה. שואפת ואינה יודעת למה, חפצה ואינה יודעת מה היא חפצה; יתאוה האדם לדעת הכיל, אבל ברי לו שאין שום ידיעה חדשה׳ אשר ראויה היא באמת שידע אותה. ידוע חולי הוא האדם הזה׳ אבל לא יבקש צרי ומזור למחלתו — מחלת הרוח, כי מתיאש הוא. כמדומה לו שיש אך תריפה אחת. אך מוצא אחד והוא כליון ואבדן המציאות, לא מציאותו בלבד׳ אלא אבדן המציאות נכלל. לתר עיף ונואש כזה• אשר קץ כחייו עמדו נביאים כשפנהויר. אשר הורה דעת. כי