Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 103

/ *:סו להיות או לחדול זחמורו יאכלו מאבוס אחה כי ראה שתעידתו להתרומם ע;^ החי. וריש לקיש חישב | זאומר ^אשרנו אם עמדנו כראשונה. י) כל עם ועם שיש לו עצמות מיוחדה מתקשה להציב גבולות בין רוח1 ורוח הקולתורה המערבית לכל יבוטל ויחלש. אבל לנו. העברים נוגעת שאלת הצבת הכבולים [ זהבדלת התחומים הזאת ביתר שאת ועז, באשר העצמות הדתית ,והלאומיות שלנו הן הן כוסי חיינו ויסודי הויתנו בתור עם חי וקיים לעצמו. וכשם שהנני מתנגד לדברי הפרופיסור לצרום באמרו: האימא אין ישראלים שיש להם עצמות ישראלית *) כך אינני מודה לששתו בתורת נסש העטים והלשונות: .שמושג העם אינו דבר התלוי בהנשוא ובתנאים חיצוניים ידועים, כי אם מקושר ■ואחוז בי־גושא. יחס האדם לעמו תלוי יותר בבחירתו החםשית מאשר באיזה תנאי הכרחי. העם הוא קבוץ אנשים שרוצים להיות אותו עם'. י) חשש בטדה מרובה כזאת לא נתן לא לאדם ולא לעם. הן אמנם למראה עינים בוחר האדם בעצמו בירכיו ורצונו ברשותו. אבל באמת בכל מה שהאדם הולך ומשתלם׳ וטסוסו המיוחד הולך ומתעצם הוא כרוך ומשולב בתנאים חיצוניים וסניטיים רבים. הרבה החנוך עושה ׳ הרבה החברה עושה והרבה סבל הירושה הרוחנית עושה. כל אדם הוא בן זמני, מקומו, עמו וארצו בעל ברחו. וכן הדבר בעם שלם, אשר רק שלשלת תולדותיו הארוכה׳ מסורתו׳ טדותיו׳ מצבו המדיני, קניניו ונכסיו החומריים והרוחניים יטביעו תבונתו המיוחדה. גם התפתחות העם תלויה בסגילות גזעו ומחצבתי. כל מה שיאריך רעם ימים על סני האדמה ושלשלת תולדותיו, השפעת חגיו, ־זברזנותיו, איצו, דתו, ששתו וספרותו, מנהגיו. עקריו׳ ויסודיתיו הולכים ומתחזקים וטתישנים, אז רב כחו להתקיים ולהיות בתור עם שיש לו צורה ותכונה מיוחדות גם אם יחסר לו אח־י כן אחד או הרבה מן התנאים הנחוצים לקיום עם בראשית התפתחותו׳ — 'עם עתיק ימים עם הוא כל זמן שיש לו כח פנימי׳ כל זמן שנשמה בקרבו׳ כל זמן אשר עצמותו לא נתמעכה י) כדרש רבה בראשית טרי* ח כי. *) 15!*ז? .1> 7180, ועיין בכבוא לעתונו 6!;)011010^*(]יי#^61זר ז0ז 10111111)261 שחו*^ עס ר,!רו) שכיינסתל. ובשאר מאכריו במקזזע ז־! 11*11)0110*1*6 ז10£.10ו1(*)8 *1(1 11 עיין בסורו. *1;}010ו01ץ1<ןץ1ל61ע .1 .8 וחד בן ות ית יש ים ולא נתבט־יה. כל זמן שיש לו כח מרכזי המושך ומחזיק כל אבריו וחוליותיו. אבל אוי לו להעם אשי רוחות זרות ומתנגדות לעצמותו הקבועה מדורות עולמים באות ומנשבות בו, עוקרות וטהפבית את שרשיו, אוי להעם אשר לאומיותו תלויה בבחירתו ורצינו׳ ברצותו יחשב על האשכנזים וברצותו על הצרפתים," ואיננה הכרחית ומחדבת. נם העם היושב בארצו וגידלו בידו, אם ישנה ארחות חייו ואם יקבל השפעתו ועמדתו מקילתורה זרה לו תעצר התפתחותו הטבעית ויסכן רוחי. ולא מבעיא לעמנו אשר אין לו מלבד קולתירתי כל יסיר נאמן ובסיס קים לאח־־ותי ועצמותו. אמנם כל עם התלוי בתנאים הציניים גדילים, וחזקים מכהו הפנימי אנוס היא לקבל מ־יותו וקולתורתי של העם אשר היא יושב בערבו. נם אנחנו קבלנו בטדה ידועה מרותן וקולתירתן של עמי הקדם: המצרים. הכנענים׳ היונים והרומים׳ הפרסים והאשורים ורשימן היה נכר בחיינו בימי הבית זאחר חורבנו. גם הקולתורה הספרדית, תחית המדעים באיטליה, התפתחות המדעים!1