Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 94

ממזרח וממערב 94 — מאריה דאברהם! קורא הבחור בתלונה — אם המאכל נותן טעם לפגם למה זה נברך עליו ברכת הנהנין? ~ — מצות צריכות כונה׳ השיב הזקן בנחת׳ ואכילה ברכה. — אבל ל — הטרם תדע דעת הטור, הבלט והאור זרוע?! והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השסוך עליו נוגע כלבו של הבחור והוא קורא: ״מה גאה!" והזקז מושך ככתסיו ומזכירהו כי — נעלמה ממנו משנה מםורשת: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו . . . והוא חוזר להענין של נותן טעם לסנם. הוי. אלי אלי! על מאכל פחות טכזית שטעמו פגום רעת הפוסקים לברך ועל הטבע כלו, על אור החיים הזרוע עליו, על היופי והנשנב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו. . . בימים ההם עודני נער, ראשי מלא טל ילדות, חופש וחיים, ואני עומד בין שני עולמות אחד נותן טעם לפנס והשני — לשבח. ויהי בשמעי קול האנחה הזאת,) קול אנקתינפש מלאה שירה וזמרה בהתרפקה על הטנע ובהשתפנה אל אור החיים ויחרד לבי ויתר ממקומו. וארא את התהום הרובץ בין עולמו של ישראל סבא הקפול בספריו ובטצותיו ובין העולם הגדול והרחב, וארא — ויצא לבי. "עבד ישראל, חשבתי, יליד בית הוא, בעקרו הוא מסור ושקוע בעולם הפלפולים. הדינים והמנהגים חדלי ספורות. זאת היא החבטה האמתית׳ הפנימית והיסודית, והמותר. בל החיים, כל הטבע, אור ה׳ הזרוע על פני היקום כלו הוא דבי חצוני וטפל אשר בקושי התירו לפנות לו לפעמים לב בדרך ארעי בשעה שאינו יום ואינו לילה. התבינו? התירו 1 התירו לבין השמשות ולמועד אשר כבר נתמלא כרסנו בש־ם ופוסקים. בל ההתחבטות אל ההרים התלוים בשערה היתר, לחובה, לעצם החיים, לראשית־ ואחרית הכל — ובל היקום, כל העולם הנמל והרחב עם חליפות החיים ותוצאותיהם, כל הןעולם ומלואו תבל ויושבי בה, כלם לא נבראו •רק לצות לזה׳ כלם לא נבראו אלא בשביל ישראל, וישראל לא נברא אלא בשביל קיום התודה והמצית להיות עז כנמר ורץ כצבי לעשות ,,רצון גבוה". וישכחו י שגם הטבע במלואו, החיים בבבודם ובעצמם הם רצון נכוה". — .עם ישראל נחנט וישכב.למעצבה קבור בעדמית חול אשר שמו מחנק לרוחו ולנפשו, ולהספד המפשט שבלע בקרבו כל כחות העם וכל עצמותו וחייו במאות תולדתו הארוכה אין עוד דבר להחיים והטבע. הוא ספר בפני עצמו, הכל מטנו הכל בתוכו זד-בל בעדו ולאיש ישראל לא נשאי רק להפוך ולהפוך בו. לפרשו, לדרשו. לגרסו ולעשות אזנים לתורתו כי היא תמצית החיים ותכלית טין האנושי שלא נברא רק בשבילו". ,נורא הדבר! העם חדל להרגיש כי יש דעת אשר האדם יקנה לו בהתבוננו בשכלו בעצמו בהחזיונות אשי מסביב לו ובמראות החיים והטבע. ודעתו היתר, רק הגות בספרים עתיקים ישנים ונושנים; והתפתחות הדעת היא — לעשות פירושים וביאורים אין קץ להספדים הללו ולדרוש עליהם תלי תלין. וישכח כי הדעת היא באור ד־ הזרוע. בחזיונית הטבע והחיים, בהשגתם, התרוממות הנפש הבאה על ירם י) כעין האנחח חיוצאת מלב ז. עפשטיין •הרב יהטקל* חטליץ תרם־ו.