Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 92

..־־•ך ׳*"*ק*^5י *י־־־* ־' ממזרח וכמערב #ין־איש שו&ע. אין לימיני עו9ד1 לא־אעזבן ב1ךךת. אץלכי אהי, מותך מותי. וברנע >ןחד נאבד. מעט מאשפתכי לכסות עיטם אקח׳ וסחבת ש_קןד תהיה־לי סךין;?לתך אבוז לטוב. אמאס א1ר ש$.ים. .עמן׳ אהובתי׳ "קכר־לי אכין. ושם בתכלת־־על, במרומי רקיע׳' לסני כסא אים אבקש משפט: *1־ - 1 ד*'| * ו ז ,׳לאךןד בענות;קיים תרגיע, ולשמחתם קצבת אך־רגע־קט! י י 1 זי ז1* וז * 1 י "? 1 זאת־התטה ■הכבדת עליה בפיף, ־-? •1-1? 1*? ־*1 על־לא חמם באף הכאבתה מאז; ובעוד לבל הביעה תהלותיף, לבשת הסגרתה בידי עם נועז! * י •1•#? *• ז? ראה. במות לאט הא^בדת שמת. ו- 1 ו-? ) * ־1? אלפי שנים לבה במכאוב הבה; ־1-?* •י 1-1 1?* הן־היא מתה. בצעת אשר זממת! הצדק־זה? הכן תאהב דבא?״ דיי 1י 1־1 י סי ׳ - ד פתאים נשמע מולי קול ברוב בחיל: ״ןזדל בני לשים תהלה באל; הבת ציון תמות? פה יומם וליל {או־^ה עליה אורו יהל. חכמת אנוש תקצר מ?יךסוד אלוה:י יו* וי •11- ~ 1 וי - $אומה העבר, העתיד הבל; פשע העם רב־פשע. ומגבוה ז *??? י- * ד נגזר נגזר עלי נת־ציון לסבל. עד־עת אשר אחד מעפה?מות ו־י יי --1 י ' יאהב אותה, ולוח חרות באר ז -? 1 - ז ז