Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. [Seite]

סגולת שפתנו. מאת מנחם מנדיל בר־מ בויפגאר^ען. מאז בינותי בססוים בקשתי ומצאתי כי הלשון והדבור של כל סומר ומחבר כאספקלריא מאירה המה לתכונות רוחו והלך מחשבותיו. כאשר יאמר החכם הצרפתי בי6ון: .הסגנון הוא האדם/ ומשפט אחד לסגנון שפתו של האדם הפרטי ולסגנון לשונו של עם כלו. ולא נמלאת איפוא כי נם בסגנון לשונם של כתבי הקדש שהם נחלת ישרון. נוכל לראות כבאספקלריא המאירה תכונות רוח ישראל, הלך נפשו ו$םני מחשבותיו והגיוניו. ולכן יקרים מאור בעיני כל חכם לב וחוקר בחכמת הנפש כל מלה ומלה. כל דבור, אות וקוץ הנמצאים בכתבי הנ^דש כי בכל קוץ וקוץ תלויים תלי תלין של הלכות בתורת נפש האומה הישראלית, אמונתה וסגלותיה המיוחדות, כמאמרם ז״ל על רי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ ... וכמו כן אמרו ז הלומד מחברו אפילו פרק אחד או אות אחת צריך לנהוג בו כבוד כי כאמת נם באות אחת יוכל אדם להטעים את עיקר מחשבותיו ורעיונותיו למי שהרגשתו דקה ואזנר מלין תבחן. מטעם זה הנני נזהר תמיד מאוד בבאורי המקראות לבלי להשפיק כילדי נכרים ולבקש דוגמאות מלשונות זרות כי לשוננו הקדושה עשירה כעצמה כמלות רבות לכל הנה והגיון, לכל גוניהם הדקים מן הדקים, והיטב אשר אמר בן בג כג הפוך כה והפיך בה... כי כל אשר נהפוך בה יותר נבוא אל דבר אשר נאמר עליו ראה זוז חדש הוא, כמו שהעיר על זה הראכ״ע ז׳ל בספרו יסוד מורד, והחכם רבי נפתלי הירץ - ווייזיל ז׳ל. והדברים האמורים בזה נוהגים גם בנידן הנקודות והטעמים. הכלל הזד, היד, תמיד נר לרגלי בדרכי בבאורי המקראות, אך בטרם אבוא אל עקר הענין, מגמת פני במאמרי זה, ראיתי להעיר דברים אחדים על דרכי מפרשי המקראות בכלל: תחת אשר חדל אמרו לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול ואסור לתפוס ס־ת ערום הנה יד כל בו ונם הערום מחכמה ורעת בא ונוטל את השם מפרש לעצמו ע״י פירושים רחוקים ובאורים שאין להם שחר. ולמפרשים כאלה מנו חדל במאמרם כל המתרנם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, כלומר המפרש את הפסוק טלה במלה ולא יעמיק לחקור ולחדור לתכנו וליסודו — כדברי הרמכים ז־ל בהקדמתו לטו־נ — כי אם למראה עיניו ישפוט, לפי צורתו החיצונית של הפסוק, הרי זה בדאי ומתעתע כי תור,׳'ק אשר צותה והגית בו(עיין מה שכתבתי על שורש הגה כמעט זה חטשים שנה בככבי יצחק) לא מנה אלא על החיוב לחקור ולדרוש בה או נדרך סגנון הלשון ודקדוקה או בדרך גיש וכדומה לזה, שמתוך כך יצא כאור משפט תוכן הפסוקים ולא נכשל בהבנתם. וכלל נדול הוא כי ראשית כל פירוש היא בקשת האטת ד,שפונה בכתבי הקדש ותכלית הפירושים ללבנם ולבררם ע־י דקדוק הלשון'ומי שאינו בקי בהם לא ידדה לו עסק עמהם. 1