Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 48

ממזרח וממערב 4$ האם ודתה ראשית התנגדותם תולדה■ הכרחית מתכוניתיהם השונות? — רבי -עקיבא היה חמר מגזע דלת העם ורבי ישמעאל נצר משרש משפחת הנהנים הנתלים אשר לא חדלו רוגז על ני התורה שבעים הרימה מעליהם את עטרתם. וגם זרעם אחריהם ־הגינו על יתרון משפחתם ולנם לא גתנם לתת להתורה שנעל סה ני תרחיב את -נטלותיה ותעמוד בשורה אחת עם התורה שבנתב. רבי ישמעאל םר.םך תמיר בזנותם ־של הנהנים (חולין׳ מט.ז. רבי ישמעאל דורש קדושה יתרר״למשפחת הנהנים נהורותו שהכהן הביול אף לשאיו הקרוב אליו לא יטמא. תחת אשר ר * ע יאמר כי טומאת מת כזו טצוה (זבחים ק.ז ולעמת זאת דורש דכי עקינא: "בת כהן אחת נשואה -ואחת ארוסה בשרסה" וד ישמעאל ילגלג עליו נאמרו ו וכי מפני שאתה דורש ־ו׳ יתיר. נוציא את זו לשרפה?!" (סנהדרין נא ז זבוצם םד.>. שיטת ר*י ה־תה כשיטת שוני הלנית אשר היו לפניו כי על ההלכה להתאים תמיד עם דברי התורה הכתובים ולא נוכל לדרוש את הנתיבים בלתי אם בשלי* ■עשיר. טדות שהתורה נדרשת בהם. לו היה כלל גדול נתירה: "דברה תירה כלשק בני אדם׳ (סנהדרין סז*. כריתות יא. ובכ״ט.) וחלילה לנו לדרושרמזים. קוציןותנין. כסל לשון או יתרות אשר אינם רק לתפארת המליצה, ולהוציא מ־.ם הלכות שאינן מתאימות עם דברי התירה הברורים והמפורשים. [רק בשלשה מקימות הונרח גם דיי -להורות נגד הכתיב נאמרו כי הדין יקוב את ההר (סיטר. טז.)]. ורבי עקיבא נחר לו דרך הדשה ושיטה הדשה. לו היתד. ההלכה עיקר והראיה •מהכתובים טפלה לד" הוא התיר את הרצועה אשר בה התלכדה התורה שבע״ם אל התורה שבכתב וישאיר רק חוט דק המתוח ביניהן לבל תתפררנח. גם דברים שלא נ נ ל ו למשה נגלו לר״ע (כמדבר רבה>. הוא — כרבי אליעזר בן הורקנום רט :אמר לכתוב: שתיק עד שאדרוש! (ת*כ תזריע סייס. בראשונה חיש הלכה ואחרי כ ן נקש לה קרא לאסמכתא. והיה אם לא מצא מקרא מפורש או נם כי המקרא היה כסתירה לההלכה שנתחדשה בבית מדרשו אז העקים את הכתובים או כי הפריד נין •הדבקים עד אם השיא את הלכותיו (גיטין צ׳: סוטה נ׳: בכא נתרא קי״א : יומא סי: יומא פה? יבמות סח: סנהדרין פג: מנחות נחס. היא דרש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות. נם כל כפל לשון (סוטה מא ן ירושלמי נדרים יא.ז ומלות ■החבור 1 אף. אם. רק. אך׳ את. או. נם ו׳ התבור ויתי בניני הפעלים׳ אף אם כל אלה המלות והאותיות נצרכים לנופי המקראות. (זבחים קו. סנהדרין נה. ובכ״טדגם ׳.בל מקום שנאמר לאטר איני אלא לדרש" (ספרי נשא םיב.> הוא היה אומר "סרס המקרא יזררשהו" (יומא 0׳ נם החליוז את האותיות <סוטח יז.) דתן תחתיהן אחרות הדומות אליהן במספר (נדרים פז:> ולתכלית דרשתו שנה את יסודי דקדוק הלשון <ב:א מציעא מז. סנהדרין די ו נז>. — ושיטתו היתה שיטה שלמה בדעת ובחשבון. כל ישעו וכל הפצו היו לעשות את התורה שבעים לתורה שלימה שאיננה תלויה בדעת לחתירה שנכתב ובביאורי המקראות. הוא חפץ להגדילה ולהאדירה ולהרחיב את מרחה ואת גבולותיה. על כן השכיל לפעמים לנחור לפסקי הלכיתיו דרשות כתובים אשר :אינם ראיה לדבר כי אם זב ר לדבר, אף אסרני ישמעאל ערך לפניו כתובים אחרים אשר הראיה בהם מפורשת(פסחים הי. סנהדרין נד. ו סלטה כח. יבמות ע׳: יומא בי:). אפנם אחדים מבני דורו קפחוהו ויקניטוהו בחצי'התוליהם על דבר שיטת •למורו. נם ר׳ טרפון אוהבו לגלג עליו פעמים רבות ויקרא לו: ׳.עד מתי אתה