Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 45

45 לעא טאלסטאי ־ ׳/ למשל, האכזריות הקציגית והרחמנות הקצונית שתיהן כאחת מגונות, ולהם־ר סקרב לבו את האחת אי אפשר לו לאדם אלא בהחזיקו כשניה י ואז ינוא האדם במדותיו לידי שווי המשקל. את הקמצן הקצוני, למשל. אי אפשר לרפא אלא כעזרת הפזרנית הקצונית. והדברים עתיקים ומבוררים היטב בח׳ פרקיו של הרמב־ם והרבה אנשי דע ה ותבונה שכין הפלוסופים החדשים מסכימים לדבר הזה. ואם מנקודת הראות הזאת נשקיף על רעיונותיו של טאלסטאי בדבר אהבת הבריות הקצונית אז נראה ונוכח לרעת כי אין אנו יכולים להאשימו. טאלסטאי הביט וראה כי אהבת העצמיות נברה בעולם ותגיע למררנתה האחרונה. וכדי לרפא את בני האדם, שלבו מלא אהבה להם. הוא בא ותורה חרשה בידו. או, יותר. נכון. מזכיר להם את דברי התורה הישנה שנשתכחה מזוקן. כי..על יסוד האהבה האטתית והנזירה מן העצמיות העולם עומד!... בל אחד מאתנו עומד וקורא כי בשבילו ורק בשבילו נברא כל העולם כלו. כל אחד רואה אתעצמוכגכור המחויב לכבוש את כל החיי ז תחתיו. ותגדל המלחמה וירבו הדמים המיניים ארצה כמים׳ איש איש יהדוף את אחיו בצד ובכתף וירמוס ברגל נאוה את ערמת הסגרים הנפגשים לו על דרכו ופורץ לו דרך בנדר אנשים חיים המבקשים להם דרך ומוצא נם הם... ובכל מקום שיש מלחמה דם אדם נשפך כמים ופגרים מושלכים ארצה אין טוב אלא רע, אין אור אלא חשך... ואת המחזה הנורא הזה ראהטאלסטאי זיבן כי אין תקנה לעולם במצבו ההוח. אלא אהבת הבריות קצונית ונזירות מן העצמיות ג׳ב קצונית, כדי שבייבות הימים ירתע האדם לאחוריו נם מן המדה המנונה הזאת של בטול הישות לגמרי ומעוט הדמות ולא יטה ..לא לשביל האש ולא לשביל השלג. גדי שלא יכוה בזה ולא יתקרר בזה" ... בחודש כסליו תמיד. אבנד האדרעי. - משמה אי משמה? \ מאת שמואל הלוי מורלינגר. תנינן במסכת עדיות: ,העיד יוסי בן יועזר איש צרירה על איל קמצא דכן זעל משקה דבית מטבחיא דאינון דכיין ודיקרב בטותא מסתאב וקרו ליה יוסי שריא*. הרמכים ז׳ל אומר בפירושו: איל קמצא תא מין ארבה הדומה לאיל.ותרגום .חנבים, הוא קמצין עייש. ובלי ספק היה נודע לו טין חנב כזה בתארו ובדמותו בהיותו בארצות המזרח במצרים. ואין לטעון עליו: הלא שס .איל' הוא טין בהמה או חיה סן ההולכים על ארבע׳ מפני כי העיקר נזה תא השם .קמצא' שהסורי מתרגם נ ו בל מין חנב או ארבה הבאים במקרא. ויכול להיות כי נקרא איל קמצא על שם שקרניו דומות לקרני האיל. י בימינו אלה כבר'חדלו החגבים להיות למאכל לבני אדם ולכן לדידן אין כל נפקא טינה בזה לדינא. בעוד אשר בזמן המשנה עור היו מילים בהם כדתנן כל הנשר אסור לכשל בחלב חוץ מנשר דגים וחגבים (חולין יפרק שמיני) ובלי^ספק