Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 42

־42 ממזרח וממערב *הנה. מלבד שאינו מכבה את אשה •*ל מלהטת הקיום, אינו מונע את האדש מרדוף אחרי• התענוגים ואינו מצילו מן המות, אלא שהוא מכהה עוד את אור החיים, מגדיל את אש המלחמה ומדורתה, מגביר את הצשאון לתענוגים בשביל עצמו ובשביל אחרים נמרבה נם את סחד המות בשביל עצמו ובשביל אחרים. האדם הרואה את עיקר החיים בקיום העצמיות הבהמית אינו יכל לאהוב. יען כי הוא צריך לראות בהאהבה משעל המתנגד לעיקר חייו. חיי האיש הזה כלולים באושר הקיום הבהמי כשעה שהאהבה הורשת קודם לכל דבר הבאת הזזשר הזה לקרבן• לו גם יח&ץ האדם, שאין לו הכנת החיים, למלא באמת את כל תביעות האהבה לא יהיה לאל ירו לעשית את הדבר הזה טרם שיבין את החיים וישנה את כל• סדרי התיחסותו אליהם. האדם הרואה את חייו ב&שר קיומו הבהמי משתדל כל ימי חייו להרבות את אמצעי אשרו זה, ־בהרבותו את עשרו וכשמיו אותו, מכריח גם את האחרים לעביד בשבילו, כלומר בשביל טובו הבהמי' מחלק את אשרו זה בין האנשים ההם שהיו דחשים לו ביותר למטרות עצמיותו• זאיך יכל הוא לותר את חייו בשביל אחרים אם הם נשואים לא ע־י עצמו בלבד אלא •נם ע׳י אחרים? ועוד יתקשה מאד בבואו לבחור לו מבין כל אהובי לכו את האיש ההוא. אשר לו ימסור את כל אשדו הנאסף ברוב עמל ואשר.לו יקדיש את כל עבודתו נסעל כשיו. — למען היות בידו היכולת לותר את חייו בשביל אחרים צריך האדם קודם לכל דבר להחזיר את המותר ההוא שהוא לוקח מאהרים בשביל אשר חייו ואח״כ — לעשות •נם את הדבר הקשה מאד: לסתור לעצמו לאיזה בני אדם הוא צריך להקדיש את כל ימי חייו• טרם היות עוד ביבלתו לאהיב, כלומר להקריב א׳ע קרבן. לעשות טוב ■וחסד, הוא צריך לחדול מלשנוא׳ כלומר מעשות את הרע ומהגדיל את ערך כני אדם ■אלו על אלו לטיבת עצמו. ד,אהכה. המתאמת עם כל צרכי הרוח ותביעותיו יכולה לקנן רק בלב האדם ■שאינו רוא ה את דאשר בחיי העצמיות, שאינו דואג להאשר המזויף הזה והתיר עייז את אסוריו של רגש הרצוי לכל בני אדם שהאדם מסוגל אליו מטבעו. האיש הזה ימצא את אשרו בארבה׳ כשם שימצאהו הצומח — באור; ונשם שהצמח החששי ■ומנולה מכל עבריו אינו •יצל לשאול ואינו שואל לאיזה עבר וסנה עליו לשנות את ■.פניו ואם האור טוב לו. אם אין עליו לחכות עד שיבא אור-טיב מן האור הזה שבא עליו עתה אלא הוא מקבל כמו שהוא ונמשך בכל נוסו אחרי האור היחידי ההוא שיש בעילם. כך נם האדם שהזיר את עצמו כאשר העצמיות אינו חושב כלל איזה דבר ■לקוח אתו מאחרים והיא מחויב להחזירו להם, לאיזה נמצאים אהובים הוא צריך להחזירו ■ואם אין אהבה יותר טובה והגינה פן האהבה ההיא המיצת לסניו את תביעותיה בכל -עת ובכל שעה׳ והוא נותן את עצמו, את כל הויתו וקיומו — להאהבה ההיא המושגת לו ושישנה לסניו. ורק האהבה כזו מתאמת עם תביעות הרוח. — אין אהבה אחרת בעולם חוץ מן האהבה ההיא המחיבת את האדם להקריב את •עצמו קרבן בשביל רעיו, בני אדם שכמותו, אין האהבה קרואה אהבה עד שתביא לידי ה קרבת העצמיות. רק בשעה שהאדם מוותר בשביל אחרים לא רק את עתו ואת בחוודו׳ אלא בזמן שהיא מיותר בשביל הדבר האהוב נס את גושו ואת כל חייו. — רק לזאת אנו קוראים אהבה ורק באהבה כזו אנו מוצאים את^האשר האשתי. את •שכרה של האהבה. ורק על יסוד האהבה הזאת הנמצאת כקרב לב כל אדם העולם