Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 37

87 לעא פאלסטאי האחרים. הארוגים ביריעת החיים; — .הם מביטים על וגי* האהבה כעל אחר מאלפי מערכי הלב האחרים, שהאדם מוכשר להם ומושפע מהם כל ימי קיומו והיותו. יש ני יתהדר האדם בלבושו; יש כי ימשך אחרי איזו חכמה ומחשבת לב; יש כי ימשך אחרי המשרה׳ אהבת הככוד. הרכוש והקגין ויש כי ימשך וילכד גם כחבלי האהבה לאהוב נם זולתו. וא*כ הלא תתראה האהבה כעיני האדם. חמר הכנת החיים. לא בעיקר תיכנס של החיים אלא כטערכי לב מקרים. שאינם עומדים ברשות בחירתו והעלולים לבוא על הארס במשך ימי חייו. ולא זו בלבד אלא שיש עיר שיבוא לידינו לקרוא או לשמוע משפט כזה שהאהבה היא ככלל דבר אי טבעי, רגש המהפך את סדרי החיים הישרים לעקת־לב׳ - כלומר רגש הדומה לרגשות העטלף בשעה שהחמה זורחת. — אמנם גם האנשים האלה מרגישים בנפשם, כי באהבתם ימלא לבם איזה רגש יותר נכבד מכל מערכי לב האדם האחרים. אבל. טבלי הבינם את החיים ׳ הם אינם יבולים להכיר ולדעת את ערך האהבה, ומצב האהבה יתראה בעיניהם ג״כ כמזויף ונמוך ככל יתר מצבי האדם. .לאהוב? ... את מי? ... האהבה הזמנית אינה שור, כלים, ואהבה נצחית אינה במציאות.. מתאונן המשורר לערמאנטאוו ובדבריו אלה אנו רואים באר היטב את ההבנה הכהה של בני האדם כי אמנם האהבה פעלה ארוכה לכל כאבי החיים ונותנת את הדבר ההוא שיש בו אשר אפתי ויחד עם זה נם ההודאה הגמורה שבני האדם שאינם יודעים את תכן החיים ועיקרם אין תשועה נשקפת להם נם מהאהבה. אין את טי לאהוב והאהבה עוברת היא. האהבה יכלה להיות ל&שר רק לו היה את מי לאהוב והיתר! היכולת לאהוב את האהוב תמיר לעולמי עולמים. וכיון שהדבר הזה נמנע אין ישועתה לנו גם בהאהבה כי נם היא מזויפה ומכאוב לב הנה ככל יתר הדברים שבעולם. ובאופן כזה׳ — זרק באופן כזה, ולא באופן אחר. — יכולים להבין את האהבה אלה האנשים הלומדים לעצמם ומלמדם גם לאחרים שהחיים אינם אלא כציאות והזיה בהמית. לפי דעת האנשים האלה האהבה אינה מתאמת גם עם המושג ההיא שאנו'רגילים לקשר טבלי משים עם המלה אהבה. לפי דעתם האהבה אינה המפעל הטיב ההוא המאשר את האוהב והאהוב גם יחד. האנשים המודים בחיי העצמיות הבריטית רואים עפיי הרוב את התגלות האהבה בהדגש ההוא שעל פיו האם האחת גוזלת מילד /ר לה את חלב אמי לטובת ילדה והיא דואגת תמיד סן לא תעלה הנקתו יפה; כחרגש ההוא שעל פיו. מבלי הבט לצרות לבבו. ניזל האב סאת העני הרעב את ספת לחמו כדי לשכך בה את רעבון ילדיו; בהרנש ההוא שעל פיו האוהב את האשד, סיבל הרבה כעצמו ומבריח נם את אהובתו לסבול בהכשילו אותה בעין• מרחה או מקנא לה ומאבד אותה וגם את עצמו; בהרגש ההוא שעל פיו יקרה נם שהאורב יענה ויאנס את אהובת לבו ויעשה לאומללה כל ימי חייה; בהרנש ההוא שעל פיו באים בני אדם חברי חברה אחת ומביאים נזק וכליון לבני חברה אחרת כדי להציל את חבריהם וכבודם הם; בר,רגש ההיא שעל פיו סתיגע האדם ועמל הרבי. בלמוד איזה דבר אהוב ובהלמוד ההיא עצמו הוא מביא נזק נם לו.נם להאחרים דיסיבבים אותו. ולא זו בלבד. אלא שבני האדם׳ הרואים את עיקר החיים באשרה של העצמיות דיכהמית. רואים את האהבה ורנה היא מלאה מכשולים וחתחתים מרובים בל כך ער