Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 35

לעא טאלסטאי אח הרצון לחיות ולהתקיים נשו שחוא מיצאו וטרנישו ,,באניותו" הנחשית. .האני' דשנלי נטו חוקר את מיבם של החיים וטותח עליהם משפטו. אבל חייו *וא אינש חיים. יען כי לו. להאני השכלי, יחסיו מכל וכל הרצון ודינונה לחיות. האני השכלי איני כוצא שים חפץ, שום צורך בחיים, והאני הבהמי נאלץ להיות טעונה וטדוכא ולסבול כל שעה. יען כי תאותיו בלתי נתונות לו. ולכן ישאר לנו רק דרך אהד לצאת מן דמהפכה הזאת, והוא — לפרוק את עול החיים מעלינו. תשיבה בלתי נכונה כזאת על שאלת החיים הכללית אני שומעים באשת כפי דפלוסיפים בעלי השלילה שכדורני זשפנהויער, הרטטן* השוללים מטנו את הרשית ואת היכולת לחיות ולהתקיים ואינם מקיימים בעצטם בכיז את פשק דינם . ואינם פשליכים את החיים אחרי נים. ובכן, הלא רק אלה השולחים יד בנפשם הטה היחידים המשיבים תשיבה הנינה על השאלה הגדולה המנסרת בעולטו של האדם, ורק אבוד החיים לדעת יראה לנו. לפי זה? כאלו הוא הנואל היחידי הפודה אותנו טן הערבוביה הזאת בשדה החיים...' וזהו הגיונה של הפלוסופיא רעת העין: יש .אני* בהמי הנששך אחרי החיים; רצונו של האני הזה ומשאלותיו אי אפשר להם שיתמלאו. אולם יש .אני' אחר. שכלי׳ שאין לו שום חפץ בחיים ושכל עיקר מעשהו אינו אלא לחקור. לבקר את כל עניני החיים ולהבין את זיום1 של האני הבהמי, עם כל הטון תשוקיתיו ותאותיו היוקדות בקרבו כיקוד אש. והיה אם אטסור את עצמי בידי האני הראשון, הבהמי, הרני עד לעצמי שהנני חי חיים שאין להם יסוד וטקום בשבלי ובתבונתי והרני הולך ומשקיע את עצמי בבור מלא צרות ופגעים, הלוך והשקיע. ואם אטסר בידי האני השכלי, והנה — אין בקרבי שום חפץ ותשוקה לחיות. הדני רואה שלחיות אך בשביל חפצי בחיים, כלומר בשביל אשר עצמיותי — הוא דבר נתעב, מגונה ואי אפשרי כלל. ובשביל ההכרה השכלית הלא אין כל צורך וחפץ לחיות. אמנם אפשר לעמוד מרחוק ולהתבונן אל שחוק החיים וחליפותיהם כל זשן שלא יתקפני השששון. אבל כיון שרישממון כבר תקפני והקפאון כבר בא בקרבי, — ד,רני יכול לצאת מן המהפכה בתנועה אחת קלה, לזרוק את החיים הלאה כקליפת השוס. ואמנם בך א?י עושה. זו היא הסתירה שבחי-־ם שהאדם ראה אותה עוד לפני ימי קהלת, עוד לפני ימי בודה; זוהי הבנת החיים הכוזבת וסותרת את עצמה הנתונה להאדם גם עתה על ידי מורי השקר שבדורנו. תביעות העצמיות עלו למעלה ראש, עד קץ הנכול של חסר דעת. ההברה השכלית אינה מודה בנחיצותן כלל. אולם תביעות העצמיות גדלו עד מאד וימלאו את כל פנות הכרת האדם במדד. מרובה כל כך, עד שהוא טועה וחושב כי השכל כופר לא רק בהתביעות היתרות האלה בלבד אלא בכל החיים כלם. הוא טועה וחושב כי אם יסיר מעל שכמו את כל המשא הגדול שהשכל כופר בו לא ישאר עוד מאומה נידו. את הנשאר הוא אינו רואה. הנשאר הזה, שבאמת כל עיקר החיים כלול בו •ראה בעיניו כאלו אינו תופס מקום כלל ושאין שום צורר לטפל בו ולדאוג לקיומו. אבל האור מאיר גם במקום החושך, ואין החושך יכל להכחידו . . . שאלת .המטה נפשך' הזאת ידועה וגלויה לפני תורת האמת: או הייה בהמית שאין לה שום יסוד בשכל או הנזירות ממנה׳ — ועל השאלה הזאת היא משיבר, תשובה דנונה. תורת האטת אומרת שתחת הטוב והאשר המזויפים שהאדם מבקש בעד עצמיותו * ■