Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1893-01-01 · חוברת א · p. Seite 19

19 ׳^וז׳;־רז^י-יזןן^י1;^^׳־ י' / ־״• •־.״. ממערב למזרח ,לא בל הלבנות שוים בדנר הזה ארוני. הלב האחד יכול לשכוח והאחר איננו יכול, לבכי — לבבי ־-'. העניה לא ידעה להניד יותר ותננך ׳ אך סלמנדר החליט טטנה ויאטר: .לבנך לב רגש, וך וענוג עשוי לכלי שכיח, לא אסונה כלל כי כן הוא. גברתי. אסס בינם אנכי לא *שר לך^שכחי את אהובי נפשך נוחי ושש ולא תעלים על לבך. כי אם כח אטר לך ז אל תתאבלי יותר מדי. אל תתני את ־יגונך לשלוט בכל בתי נסשך באין מעצור, אבל התעודדי כעז וחיל, התעוררי לחיים זזדשים׳ וחיי מאשרר, כראוי וכנכון לאשת תבונות, אשר, חבטת לב כמוך נברתי. זראי נא גברתי. אנכי כטו בנסי הנני כעת, זולת לוירא בתי הצעירה אין סכל בני אתי בנית. אחותיה הבכירות היו לאנשים, והנה מאשרות אשר, בית אישה, ובני יחידי הרוקח, עובד עבודתו בבית טרקחת אדוניו, והוא ככר ברשות עצטו הוא׳ דבקר בביתי אך לפעמים, לאכול אתנו בערב. רחוק■ מכל אהיבי נפשי הנני אסיא כסו בנשי. כאשר אמרתי, ובכל זאת ראי אם דרך עיצב בי. לא! רעה כזאת לא תמצא ני מימי נברתי, לבי טוב עלי תמיד ולא אחסר דבר. — אך, סלחי נא השעם, כ• באמנה יחסר לי דבר׳ דבר גדול מאד׳ ונם אותו אבקש ואולי עוד אמצאגי.. .דמה הדבר הגדול הזה אשר תחסר נם תבקש אדוני ן' שאלה אדעלע. .הדבר הזה הוא. ענה סלמנדר בנחת, היכר הגדול הזה ... נאמת ואמינה גברתי הטובה. לא אכחד כי ע ק ר ת בית, רעיה טובה ונאמנה, עזר כננדי ׳ נפש אהובה ואוהבת, אל ה&שר הזר, תערוג נפשי ואותו אבקש.—' .אדוני יאמר אפוא לישא אשר, שנית., — אמרה אדעלע בפרשה את ,המחסה משמש' נחפזה, כאלו ח6צה להסתיר פניה אשר אולי נם התאדטו תחת צעיפה השחור. .אם אמצא אשה כלבבי, כן הוא גברתי. ענה האיש. ואם האשד, הזאת אשר ^כלבני׳ הוסיף בענות גאון. אס האשה הזאת תחפץ כאיש עני׳ זקן אין אונים כמוני*—" .כזאת לא אפונה אדוני., אמרה אדעלע בלב נרעש ונפעם. .לא. לא תסוני בזאת נברתי? ובכן תתני נם $ת תקוה בלבי כי עוד אמצא את שנקשה נפשי. ועל זאת אודך מקרב ולב עסוק. גברתי היקרה!, קרא סלמנדר דקוד וישתחוה בטוב טעם, שטח ומאשר עד שטי רום וכוכביהם.— ואדעלע שמעה את דבריו המתלהמים ואת מהללה אשר הניע לה בשפתים דולקות ואת מהלליו אשר סזר לנפשו ברוח נדיבה ׳ ותאמן אמונת ז*מן לכל מוצא שפתיו. וימצא חן בעיניה מאד. ותיכח כי אמנם לא כזבו השדכנים אשר ספרו לה אידותיו, לא הפריזו על ד,מדד, כלל, אדרבה, עוד הקטינו את האיפה■ - איש יפה במבחר שנותיו. איש עשיר בריא ושמן. איש חי וקים בכל רפיח אבריו וששית נידיו. ומדניו מה נאוה, וכל הליכותיו מה נעמו ונשנבו יחדו. — ר׳ קלמן שמעון אישה הקטן עליו השלום. כשה גחשב הוא נגד האיש הגדול והנעלה הזה? והאיש הגמל והנעלה הזה. הלא תראה בעליל כי יתעדן ויתענג בחברתה■ כי כמו בעיניו יקחנה, כמו יבלע כל הנה שפתיה בתאות נפש, וכמו נמו פיהו יניד לה כי היא רתא אשר קותה לו נפשו זה כמה. — יבי קלמן שמעון אישה הקטן עליו השלום, הדבר לא יהיה לו לגנאי חלילה, הוא לא התפלא מעולם על נועם ניבה׳ לא רומם חינה תחת לשונו. לא שמע ולא ראה ילא ידע, מהשעה הראשונה, לא הכיר אפוא את ערכה הרב. — ובאמנה גם מן ♦2