Jüdisches Litteratur-Blatt · 1911-01-01 · 2. Heft. (1911) · p. Seite 66

66 ihrer Opfer zagegen za sein, was sonst wegen der Unreinheit anstatthaft gewesen wäre (vgl. Sota ibid.).') Diese vom Talmud als allgemein bekannt bezeichnete Institution (vgl. den Aasdrack וכי היאך קרבן של אדם) wird tatsächlich im Talmad nirgends eingehend erörtert and näher beschrieben, so dass es einem zweifelhaft erscheinen muss, ob der Talmad selbst sie als eine mosaische Einrichtung betrachtet and angesehen habe2). Als eine feststehende Tatsache darf es ferner ohne weiteres betrachtet werden, dass die schriftliche Lehre ausdrücklich diese Einrichtung nirgends erwähnt. Jedoch ist aas diesem Umstand noch nicht za schliessen, dass diese Einrichtung nicht mosaischen Ursprungs sei. Denn, über dieses and vieles andere kann ans die mündliche Lehre, die ebenfalls göttlich ist, genügend _ Aufschluss geben. Zudem muss man bedenken, dass der Israelite bei der Darbringung des Opfers mit seiner Gegenwart keinen direkten Dienst geleistet,2) also nicht wie die Priester, die den eigentlichen Dienst verrichteten oder die Leviten, die den Priestern für gewisse das Opfer als solches nicht betreffende Hilfeleistungen beigeordnet wurden, war die na וטמא p») הרנה יש לתמוה על המפרשים והפוסקים שהם תביאו הפיסקא "טמא ש סשלחין את קרבנותיהך כםשנה טפורש־ז ונפרשת ובאין קביעת סקוס סחיבן היא מותר לשלה אי מריתוק או סקירוב מקום (עיין הורת כהנים פרשת ממרע וזבחים רף כ״ב, ב׳; פסחים דן* ם«ב, ב׳ ועוד שם דף «•ב, ב שגם ערל משלח קרבנותיו) וגם הרמב״ם מביאו להלכה וכימא בו והערל משלחין את קרבנותיחן ומקריבין עליתם* (הלנות pw רווחת .טמא ביאת המקדש פרק בי הלכה י״ב) משסע אפילו מריחוק מקום (עיין פסחים «׳*ב. בי) וכן יש להוכיח ק*ת םת1כפ׳ שהקשו היאך הם משלהי! נדבת לבבם הלא גריכין סמיכה? (עיין פסח׳ ס״ב, א' בתוספ׳ ד״ת ערל וטמא משלח קרכנוחיו) משמע מכל מקום שולחין וא״נ למה אמרו יולדת הבין וזבות «ריכין לעמוד על שער נקנור (סוסה ז׳ א׳) ומפורש התם משום שמייכין לעמוד על הקרבן ולמה הלא יכלו לשלח ובשלמא שאר טמאים המרבה לזאת התקנה מטעמים שונים (עיין סוטה ת׳ א׳) אבל יולדת וזב הבת למה «רינה לעמוד בחוץ? אלא ודאי משמע שבכל מקום ועל כל אופנים ם«וה לעמוד על הקיבן, וכן משמע בהדיא בירושלמי תענית ד. ב׳ ששם מפורש הטעם למעמדות ואמרו *אמר ו" יונה אילי! תמידין קרבנותיחס של כל ישראל אינון אם יהיו בל ישראל עולין לירושלים לית כתיב אלא שלש פעמים בשנה יראח בל זכורך? אם •חיו כל ישראל יושבין ובטלין והא כתיב ואספת דגנך? אלא שהתקינו נביאים הראשונים . . .״ ס׳סמע וראי לעשות שלית אינו מותר אלא ע*י הדחק וא*נ נם מה שאמרו טמא וערל משלחין קרבנותיתם זח משמע שהבעלים בע*םם «ריבין לעמוד א*ל השער מבחוץ כמו זב הבה הולדת אבל לא לשלח מריחוק מקום ותמוה שהפוסקים לא הרגישו בו שודאי לשלח קרבנות אינו מותר אלא מחוץ לעורה ואולי כיהן נם רש״י לזה שפירש שם «כלומר משלחין לעזרת" [זבחים נ*ב ב׳] עיין עור הרסנים הלני "מחוסר* כפרח* שחכיא שם להלנה שזב הנח הולדת ש*ריבין לעמוד בשער ניקנור פיר הלכת ב׳).) *) Der Talmad in der Miacbna Taan. 4 hält den Grundsatz תשמרו (Plnr.) entschieden als Grundlage nicht nar für die Priester• and Levitenwochen, sondern durch die ״ersten Propheten* auch für die Haamadoth, s. Gemara Taan. 27 a. Für den Talmud ist dies ausser jedem Zweifel. Hs ist ja die sofort nachher erwähnte mündliche Lehre. (Bed.) *) Wie steht es mit dem ursprünglichen שחיטת כשרה בזרים? (Red.)