Luaḥ erets Yiśraʾel · 1903-01-01 · שנת התרס״ד - שנה תשיעית - 1903 · p. Seite 21

21 תחת דימקר כאותו יום נאו אל ישראל שלשה כדרים רגלים׳ אות של התרפסות והכנעה. -חוסה עלינו "חואניי"׳ חוסה- ׳ דברו כקול בוכים כל השלשה׳— בעד כבש אחת לקחת טכנו פרה׳ שתי עזים ועתה הובלת אחריך הנטל׳ שטן צעיר היתר טוב שבעדרנו. השיבה את הגמל חואג׳י• אך את הגמל למען הי. אז הוציא ישראל מהאורח"! את הגטל וישיבהו להם• ויחחננו הבדויים את "ישראל הרחמן"׳ ד״׳אח הירר"׳ וישבעו לעולם לא לנגע עוד בעדרי היהודים ולא בעוכרי דרך׳ ת שקו שולי בגדיו וילכו להם. ישראל קרא להם לשוב וטלאים פחד שבו אל פתח החצר וירבו להימנע בילדי יש־ראל׳ בראשו ובעיניו׳ כי לא יקח מהם את הגמל׳ וישראל הביא את הפרה והעזים ויאמר לרם : -קחום!זו לכם מתנה, אין לי צרך בהם׳ צאני רב בלעדם׳ הסלם אני מוחל לכם׳ אך זהר תזהרו עוד לנגע ברכושנוי- ויניף׳ להם בידו לסימן פטירה וילכו וימשכו אחריהם הגמל׳ הפרה העזים׳ ועוד זמן רב הביטו אחורנית אם לא ירדוף אחריהם ה״סיטך. ועוד ספורים רבים ידועים על אדות ישראל הגנור׳ האכרים הזקנים התברכו נו והוא היה רצוי לכל האמהות בעד נעם דבריו׳ מנהגיו בדרך ארץ• בעד קולו דערב׳ ומלבד כל היה ישראל אבר מצין ופועל חרוץ ולא נערה אחת נאנחה במסתרים- כאשר נודע כי לבו נתון לרחל ורק לה, ורחל היתד, טאשרה.... וידידותה ליעקב? זו היתד! אך חטאת נעורים. -כמת מוזר הדבר... - זוכרת רהל עתה תחת השקד-׳ .דוקא בעת שלמדתי תורת ההגיון׳ הייתי כל כך מעט הגיונית..• ולמה היה לי ללטיד זאת ז ״