Luaḥ erets Yiśraʾel · 1903-01-01 · שנת התרס״ד - שנה תשיעית - 1903 · p. Seite 18

וישראל תפש את הרועה הטנמגם בבית צואר חיבוקו דזעזעהו כלולו׳ ויקרא בקזל הזק5-רועה הנך ואחראי אתה נער עדרנו!!... אפו זה כבשת•׳ איפו היא?!• והרועה הנבהל. הנדהם והנפעם הודה טיד כי עכרו בדויים ויתפשו הכבשה ויובילוה אתם. ד.ם היו רבים ולא יבול דבר. ישראל לא חשב הרבה וירכב על סוסו וירץ אל הברו־ים. והם הכירו את ׳'הצפוי" מאז וביאתו הפתאם־ת אל חותם הפתיעתם לא מעט! ויקבלוהו בסבר פנים יפות ובהשתחויות; אכל אף אחד מהם לא דבר ולא שאל לחפצו׳ ורק הבט הביטי, הסתכלו בו מכל צד. עברו רגעים אחדיס. וירד ישראל טעל סוסו ויעמוד זקוף׳ מלא קיבתו׳ ויקרא« — את כבשתי׳ כבשתי השיבו. או הרב אחריבכם!• הבדויים הביטו .«ה בזה ואין פוצה פה ומצפצף. . . אחד מהם, זקן׳ דמז לאחר׳ צעיר׳ לקרב אלי וילחש לו דבר מה באזנו, וירץ השליח לאחורי החוח, וישב מהרה׳ ויוביל אתו כבשה גדולה׳ שחורה. —קחנה,-אמר הזקן,-ונהיה ידידים. ישראל עמד כפו נציב אבן וגבות עיניו נקסטו וירדו עפעפיו העבים. גם לא הניט אל הבדויים וירטן בין שניו! —זו אינה שלי. . .אין לי צרך נה.. .שלי לבנה. וישלחו הבדויים שנית את הצעיר וישב אחרי רגעים טספר עם כבשה לבנה. —קחנה — אמר הזקן׳- הא לך לבנה. —נם זו אינה שלי-, ענה ישראל בכעס וברגז. -קח את השתים, יחביניי!— אמד הזקן וישם את ידו על כתף ישראל בחשנו בי עלה הפעם נירו לרצות את ה״סיטין׳אך ישראל התכעס דך בשוטי את שתי הכבשים ותבוחנה שתיהן;