Luaḥ erets Yiśraʾel · 1901-01-01 · שנת התרס״ב - שנה שביעית - 1901 · p. Seite 123

| עוד יותר, שאלתיה לסבת עצבונה, אך היא לא רצתה לגלותה ותש־בני בשפה רפה : «אינני עצובה"! — כה עברו ימים אחדים והעצכון לא סר טמנה׳ וגם אות ההצטינות שנתתי לה ביוש המבחן לא הועיל לשמחנה כי אם העצינה עוד יותר ותחל לנכות. מבוכתי גדלה טאר, והחלטתי לפנות לאכי הנערה לשאלו על סבת עצנון בתו. ויהי למחרת' בתחלת השעה הראשונה ללמודי ואחת התלמידות קמה ממקומה ותאמר: היודע אדוני סכת עצכונה של חברתנו א....I‘ היא עצובה יען שאביה הפץ לנסע מפה וללכת לאוסטרליא, כי אין לו פה עבודה! התלמידה א. החלה לבכות. עתה נודעה לי הסבה האטתית של עצבונה כי יודע אנכי את שקידתה הרבה בלמודים \ את אהבתה הגדולה ללשוננו ולארצנו. ובהידיעה הזאת הרעישה י׳ את מורשי לבבי ואעמד משימים על מקומי רגעים אחדים. אך : בראותי כי הנערה לא תחדל מבכות הבלגתי על יגוני, ולמען הפיג את צערה אמרתי לה בשחוק מעושה: הרק זאת היא סכת עצבונך 1‘ הלא בודאי לא ילך אביך לבדו, ולקח גם את ב״ב וגם אותך עמו ומהלך לבכות?-הלא זאת היא סבת עצבינה, ענתה רעותה, כי היא איננה חפצה ללכת. ־־־ ומדוע? שאלתיה, מדוע לא תחפוצי ללכת עם אביך 1' כת הפועל לא חדלה לבכות ולא ענתה על שאלתי ובמקומה , ענתה עוד הפעם רעותה : -יען כי א־ן שם בית ספר עברי. הנה נפתרה החדה, אמיתי אל לבי, אני התרגשתי מאד יכל תלמידות המחלקה התרגשו גם הן ובעיני אחדות עוד נראו דמעות, והומיה חרישית שירדה במחלקה משך רגעים אחרים. אנכי התאפקתי בכל כחי, ואמר: בחי די לך לככית. אמנם