Luaḥ erets Yiśraʾel · 1900-01-01 · שנת התרס״א - שנה ששית - 1900 · p. Seite 27

לשנת תיס״א 27 שכהסיכה ׳ כי השטש בוער כאש. ואתה עוד לא הרגלת בחום כזה. אין דבר -השיב נחמיה- כובע השעם* 1אשר בראשי יגן עליי וחפץ אני ללכת אחריך למען אוכל לראות את סדר הבציר לכל סרטיו. אם כן אפוא —אמר בנימן הירושלמי— שב נא על האבן הזאת אשר בקצה השורה ומשם תוכל לדאותהיטב את כל מלאכתנו. ךנ:א דוהר י־חווניא יונסיבהעולם עת הצהרים אדון יהונתן) —השמיעו אחדים מהבוצדים את קולם. ליטא מדרב אל גיוס (עוד לא הכה הפעמון; אמר בנימן כתלונה׳ וכרגע נשמע קול צלצול הפעמון אשר בבית הפקידות, צחוק של קלסה התפרץ מפי הבוצרים׳ ותיכף השליכו את הסכינים מידיהם וישבתו מעבודה׳ וישבו כלם בעגול סביב אדרת על אחד מהם׳ וכל אחד התיר את צרורו ויוציא ממנו עגות אחדות אריכות ורכות ויאכלו יחד. מדות טובית להעדבים —אטד יהונתן לנחמיה— כי בהניע עת האכילה ימחול איש לרעהו על כל חטאיו אשר חטא לו 1לא יאכלו את סתם כי אם ביחד. ואם ירגז אחד מהחבורה ולא ׳הפוץ להתערב בהסעודה השותפית, אז תבקשהו כל החבורה יתתרפם לפניו עד שתרצדו. יהונתן, נחמיה ובנימין עלו אל השוטירה העליונה וישבו על המחצלת הפרושה׳ ובנימן פרש על המחצלת מפה לבנה ייתן עליה לחם וגבינה ייאכלו, ואחיי אכלם הלך בניסן —בפקידת אדוניו— ויביא אשכולות אחדים מהמין היותר מובחרים. כל מה שאני מרבה לאכל את הענבים טיניש הנני יותר את טעמם. הטוב - אמר נחמיה בהתמו לאכול אחד האשכולות— אך דע נא ידידי יהונתן׳כי הלחם והגבינה שאכלתי פה לך המה׳ אך הענבים שאכלת• לא לך הטה ולא עלי להורות לך מאומה בעדם. *> קאין־ד.מ.