Luaḥ erets Yiśraʾel · 1900-01-01 · שנת התרס״א - שנה ששית - 1900 · p. Seite 11

ע לשנת תרם׳ א הוא הקול אשר כלנו הורגלנו כו טילדותנו׳ הקול! והניגון המיוחד להויות דאביי ורבא. הקיל הזה -השיב יהונתן— קול יעקב הסנדלר הלומד מדי ערב בערב מחתנו בחוריישיבה מירושלם שיעור עין יעקב ומשניות, למחר עלי לקום עם עלות השחר - אמר יהונתן לנחמיה בבואם יחד הביתה— ואותך איעצה כי לא תצא ביום המחרת להכרט־ם ולהשרות׳ כי האיש הבא זה עתה מארצות המערב עליו להזהר במאד מאד מפני קרני השמש הלוהטות כאש׳ ואחרי אשר זה היום באת הנה תבלה את יום המחרת בבקרך את בתי המושבה׳ חוצותיה ורחובותיה. האם גם היום תבצור 1' -שאל נחמיה׳ אשר השכים לקום׳ את יהונתן-. כן ידידי —ענהו— גם היום אבצור, אך על הבציר הפקדתי את מימן פועלי ואנכי אלך אל הנדן לשום עין על הדישה. עמך יחד אלך נם אנכי הנרנה —אמר נחמיה- כי חפץ אחפוץ ליאות את אופני הדישה בארץ אבותינו. המה באו הנרנה וימצא יהונתן מקום נסתר מחם השמש למושב לנחמיה ארחו׳ והוא קפץ׳ כאבר מלידה ומבטן׳ על הגרן וישב על דף הדישה, ואת מושכות הסוסים לקח בידו האחת יאת השוט בידו השניה; הסוסים הכירו מיד את קול בעליהם ויחלו ללכת במעגלה, והשכלים בהחלם להרגיש את שריטת שיני הברזל אשר בצדו התחתון של הדף׳ השמיעו את קול אנקתם. האם גם הפלחים ידושו בסוסים כמוך? ־־שאל נחמיה—; לא! —ענה יהונתן— הערבים ידושו רק בגמלים׳ שורים או חמורים׳ כי סוסים כמעט לא יראו בהכפרים׳ וגם בדף הדישה לא ישתמימו, רק בהמותיהן ברגליהן תדושיגה׳ וכן נהנו גם