Luaḥ erets Yiśraʾel · 1900-01-01 · שנת התרס״א - שנה ששית - 1900 · p. Seite 7

7 לשנת תרם׳ א ■ נחמיה ידידנו ומיודענו p עירנו —קראה תמר בעליצות- מדוע לא הודעתנו את דבר בואך ממקום מגורך ולמצער מיפו, ילוא ידענו את יום בואך כי אז הלא שלחנו את אהד מפועלינו להביאך הנה בעגלתנו. בצאתי מעיר מגורי —השיב האורח— לא היה עוד על .דעתי לעלות לארץ אבותינו. ובבואי ליפו לא כתבתי לכם במלון . כחפצי ל ה ם ת י ע כ ם בבקורי הפתאומי. אם כן בא נא ידידנו הביתה לנוח ולסעוד את לבבך ־־־אמרו יחונתן ותמר כאחד-. לא! -אטד האורח— אל תפריעו עצמכם משיחתכסי ונם לי ינעם יותר לשבת פה עטכם תחת שטי התכלת. שטים בהירים אשר לא ראיתי כמוהם מימי בארץ המערב׳ ונכון הנני להי|שיכ בחפץ לב לשיחתכם אם רבד סתר אין בה. אם כן אפוא; נביא הנה את השלחן העגל והמיחם —אמרה תמר— ונשתה פה תה ופה נאכל גם את סעודת הערב, כי הלבנה יצאה באמת הלילה בכל גאונה והדרה לענג את בני האדם. יאולי גם היא עשתה זאת לכבודך אורחנו הנכבד. והילדים האלה בניכם הם באשר אחזה בתאר פניהם "־אמר האורח—. כן, בנינו הם—אמר יהונתן— אשר חננו אלהים בזה׳ גם הורתם וגם לידתם בקדושה׳ ובאמת רואה אנכי בהם סימני קדושת ארצנו. בננו אבשלום, אשר זה עתה מלאו לו שמנה שנה מדבר כבר צחות בשפתנו הקדושה וכבר יודע הוא חלק גדול טכה״ק ודברי ימי עמנו׳ ומרגיש הנני בו חבה ואהבה לעבודת האדמה. ובתנו מיכל שעוד לא מלאו לה שש שנים יודעת כבר להגות מאמרים שלטים בשפת קדשנו׳ וגם היא תהיה, כאשר נקוה׳ כת נאמנת לעמנו, שפתנו וארצנו. ׳