Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 150

150 - ד,מתהלכות על חוג התהום נאנח וילחש בשפתיו "אם אשכחך ירושלם״! ומדי התרומם הלבנה היסה על חוג שטי התכלת ותפזר נד״ות׳הכסףעל הים נזלו דמעות רותחות על פני לחייו הרזות. סעטים רבות אחרי בוא השמש פגש נחמיה באשה מתהלכת במשעולי הגן כחזיון לילה׳ והיא עטופה סדין לבן ופניה לוטות בצעיף. ובכל פעם נקבעו עיניי נעבד אשרהשתחוה לפני׳אפיסארצה. ויהי הלילה והלבנה הגיהה אורה היסה והוא יושב על ימם ת הים ומתפלל והנה פתאם הניחה התורקית את ירה הרכה והצחורה על כתפו. —הס! לחשה לו 5 ענני חיש מהר על שאלותי׳ הנני רואה כי אמלל הנך. העזבת בארצך אשד, או ארוסה אשר תאהב? נחמיה חניע בראשו לאות שלילה. — אם כן לטח תבכה? — אמר אמרת־ לעלות ירושלמי, לנש־ את עפרי׳ ענה נחמיה׳ ושורדי הים לקחוני בשני. נדמה נדמה ליכימלאךהטות הולך וקרב אלי ואיככה אוכל ואמות טרם נשקתי את עפר ארה״ק• התורקית הביטה אליו ותשתומם מאד, ואחר הפשילה לאט לאט את צעיפה מעל סניה ותפתח את סד־נה. ותתצב מלא קופתה לפניו. — האינני יפה? שאלה האשת. — כן יפה את ומום אין בך. — אם כן׳ תנה לי את לבך כי אהבתיך. ותחבקהו בזרועותיה הטעלסית צמידי זהב ותשקהו. ויהי בנגע שפתיה בנחמיה ויאחזהו רעד ויחרד חרדהגרולה, — שאלי ממני את חיי. לחש לה בקול נמוך׳ ולא את לבי, ל ב י ה ו א שם במקום הקדש והמקדים מקום אשר דרכו יעלו תפלות כל סר, השמיטה.