Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 148

יהודים. האנשים האלה ענדו את השדה ושפרה בת שלמה בעל החלקה הקטנה רעתה את הסרות ראהו אצל היער. וכיאותה את נחמיה עוררה את השוט אשר בידה יתבט אליו בעיניה השחורות המפיקות חמלה וגם התול. •היטבת לעשות כי יצאת פעם״ אמרה שפרה אליו : לחייך הורות כל כךי נחמיה. וסוף סוף נבל תבל בין ספריך. נחמיה נענה בראשו ויעמד. הוא ידע כי הנערה מוקרת אותו וגם לבו רחש א־קו דגש נעים לזאת הנערה היפה. הבריאה וטובת השכל . "את לא תדעי את מהלכי׳ שפרה". אמר נחמיה׳ •חובה קדושה תאיץ בי ותמשכני אחריה׳. הה! הנני יודעת את אשר יחסר לך < אשה חסרה לך אשר. אשר תהיה לעזר כנגדך. נחמיה השיב על דבריה בבת־צחוק עצובה ויורד ראשו ויבא אל היער. ובצאתו את היער יצזא גם השמש בגבורתו מבין עבי הבקר וקויו נפלו בדמות עמרים רחבים על גבי האדים הלבנים. וידי הטחזה—מלא הוד נעלה. ובכל הטבע שררה דממת שחר קדושיה. ויסב נחמיה את פניו קדמה ויתפלל. * ♦ * נחמיה הלך ברגליו באותו אמץ הרוח אשר רק רעיון גדול יוכל תת לאיש. הוא הלך נכח השמש׳ הוא ידע כי כמקום אשר יהיה בו השמש בצדדים ימצא הים; ומעבר לים—ארץ ישראל. ויעבר בגליציה ובכוקאוינה ויבא אל מולרויה. יש אשר קרני השמש הבוערות כאש הכו את ראשו והגשם השוטף והברד חנטו את גופו הדל׳ מסביב לו שדדו הברקים הנוראים את העבים השחורים, יש אשר האנשים סגשוהו בלהג וקלם׳ אבל דבר לא עצדהו. וילך הלך ונסע הנגבה ולא עיף ולא יגע. וכאשר סנה