Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 147

— 147 היא היתה היפה בנשי תבל ועדיה היקר בעדיים. כל קנין והון לא היה'לו וגם התלמוד הספר היקר והקדוש׳ אשר היה מקור שמחתו היחידי לא שלו היה.אולם בהשתקעו בסברותיו וכהויותיו העמוקות אז התרומם ויגבה עוף מעלה מעלה וישחה בים של אורה אין סוף וישכח תימאות קריה ומלאה ויהי המאשי בתבל׳ אז ישכח הדל את רישיו, את בדידותו. את שאיפתו לאהבא, אז ישכח את מכאוביו׳ את הקדחת המתגנבת אליו לאט לאט׳ מדלדלת את כחו ואוכלת את בשרו. רק אחת לא שכח גס אז. ויהי כחדר השמש לאט בעד המסך הירוק וישפך אור זהבו על כתל החדר הדל אז כמו יד סעלטת כתבה על הכתל באותיות אש את דברי נעים זמירות ישראל -אם אשכחך ירושתם* וכאשר מלא המעון הקטן אורת הלבנה אז נדמה לו כמו אצבע כסף חרתת את המלים ההן על קורות התקרה המפחמיות. ויתקפוהו הגעגועים לארץ האטת׳ געגועים חזקים הבערים כאש עצור בעצמותיו. נכסף נכספה וגם כלתה נפשו לארץ אבותיו אשר לא ראו עיניו מעודו׳ ואשר לא ירעה כי אם על פי כתבי הקדש. והגעגועים האלה גברו סוף סוף על אהבתו לעיר מולדתו, למשפחתו׳ וינצחו גם את ריש1 ואת רפיון גוו. הוא חי על חסרי אחותו אשר נתנה לו מעון דל ומחיה מצמצמת. אכל איש לא היה אשריתןלו די צרכו למסע הרחוק הזה׳ ובכל זאת גמר בדעתו בלילה הזה לשים לדרך פעמיו. ונשפך הבקר את קוי אורו הזה: על הערכה הרחבה׳ שש נחמיה את כובעו כראשו ויאחז במטהו ויצא מאת הבית, מכלי ברך את בעליו׳ אל העולם הגדול הרחב והמוזר לו ללכת אל הארץ משאת נפשו. * * * נחמיה יצא בלאט אל הגן ויעבר דרך השער הקטן אל מגרש העיר ויאחז דרכו במשעול צר בין שדות שבלים חגות ונעות כגלי הים. בקצה היעד עמד בית קטן אשר יושביו דרו 19