Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 146

146 — נחמיה העדלמי העולה לארה־ר, מאת מ. קרישעוו־סקי(עפ״י זכר מזח>. אם אשכחך ירושלם (תהליס קלי׳ י•'1. נעלית קיר קשנה וכהה יאשר טתחת לגג» נלחטו ביניהם שני אורות אור נר ד1עך ואור הנקר החרך נעד המסך הירוק׳ האחד דמה לשנינ החיים האחרון אשר לאיש גופם ונוטה למות׳ והאחד לנשימת תינוק כן יוטו. פה נפש נפטרת והולכת לישון שנת עולמים. ושם נפש אשר זה עתה הקיצה לחיים רעננים. אור הנר הכהה פזז על העלים הכסומים והישנים אשר לספר הגדול המונח פתוח על השלח;. וננה עמוד השחר האדמדם האיר מצח איש צעיר לימים חור הפנים היושב על כסאו הדל׳ שקוע כרעיונות עמוקים. גויתי הדקה והארוכה ה*תה עטופה במעיל כד׳ ומתחת לכסתו הקטנה והשחורה ירדו שתי פאותיו השחורות והמסלסלות ויפלו על לחייו אשד מעולם לא סרח עליהם אביב העלומים. על לחיי פניו אשר הפרישות והגירסה התמידית התוו עליהם את תויהם הדקים. רק עיניו הגדולות נוצצו׳ עינים שחורות המבקשות את השטים ע־נים אשר הוסבו מחיי העולם הזה ותשעינה אל עולם אחר, אל עולם האצילות אשר נו יתם הגשם תכלה הממשות אין צבע אין קול ורק המחשבה לכדה תשלט שם שלטת; מחשבה רמה נעלה ומופשטה בלי גבול. עני וחלש היה זה נחמיה הערלמי׳ הנעור בלילות וההוגה בספריו ובכל זאת היה מאשר, את אמו לא הכיר׳ כי ברגע ראותו אור שמש עזבה היא את ארץ החיים, עזר כנגדו לא מצא כי לא ירע אהכת אימה, אבל הוא מצא לו אהובה כלבבו. ואהובתו