Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 67

— «7 את הפת שלהם כמי יצהוא מרוקע ודק אם לא ע״י כריכה י S נם הרגשתי אז בסעודתי כי אין לי כל צורך בככין להלחם הזד. שהוא דק ורך ואיננו נחתך רק נבצע ונפרם לפרוסות׳ נזכרתי כי באמת לא נזיר בתלמוד חתיכה כסכין אצל הסת רק לשון "בציעה* ו״פריסר,"׳ כמו "בציעת הפת" "בעל הכית בוצע" וכן "סורסיןעלהלחם* •פרוסת המוציא" •לא יבצע פרוסה גדולה ביותר־ שכולם הם לשון קריעה והבדלה זה מזה בחזקת היה ולא חיתוך בסכין׳ וגם הרמב״ם בהלכות ברכות גם הוא איננו משתמש בלשון׳ חתיכה אצל פת, ורק אצל רבותינו הצרפתים, והפוסקים המעתיקים את דבריהם נזכר לשון "חתוך" אצל הלחם כמו בשו״ע או״ח פיט; קס״ז סעיף אי •ויחתוך פרוסת הבציעה,. ועוד ראיה גדולה אצלי מברכות דף ח׳עיב ׳•אמר להו רבא לבניה כיצאתם חותכים ביצר אל תחתכו על גב היד ולמה לא הזהיר על הלחם שהוא יותר מצוי ושכיח לחתוך׳ אלא ברור׳ כי הלחם שלהם לא היו יכולים לחתבו נסכין כאמור. אחר אכילתנו יצאנו על הגרנות לקנות חטים כי התבואה היתד. עיד על הגרנות כי עוד טרם מרחוה׳ מצאנו שם כריים נדולים של חטים והפלחים עומדים וממרחים את התבואה כמזלגות של עץ קשה, וביניהם היו גם מזלגות שבורים, וקשורים ברצועות של עור. ויתר כלי מלאכתם היו פשוטים וקלים. הכרי׳ התבן וכלי מלאכתם הפשוטים פעלו על לבבי רושם עז. אצל אחינו בהמושבות הורגלנו לראות כל כלי המלאכה האלו מברזל׳ מחרשת גדולה החורשת בכת הקמור ושאר המכונות הגדולות אשר מכלם יעלה תמיד באפי דיח־חנקי, ונראה כאלו הם נלחמים עם האדמה השקטה והגרעינים הטובים. ופה הכל י) את כיאור הטלה הזאת באריכות דכאנו ■גד בשם הכותב בה״ירויאליס* שנה ה. דוזנרך! נ, ענ״ד 15s.