Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 19

19 — להתקיים לאורך ימים, מאשר כ* אין לה בל כח־הטושך אשר ימשוך את לב העם אליה מלבר זכרון ד,חרבן וההרס, והוא הלא ’לך וישכח מדור לדור׳ כי הצרות החדשות ישכיחו את הישנות׳ ולכן החליטו לחוק חקים ודינים קבועים אשר יחוקו בלב היהודי את חרבן ארצו ושריסת בית מקדשו׳ לבל ימחו מלבבו גם כהיותו דחוק מזמן ומקום המעשה. הנלהבים שבהם אבו לאסור עליהם אכילת בשר ושתיית יין לעולם מפני בטול הקרבנות והנסכים׳ אך חכמי הדור המתונים בראותם כי הוא דבי שאין הצבור יכול לעמוד בו,החליטו לעשות-מלבד הדינים שנקבעו בימיהמאורעות- זכיונות תמידים להחרבן וביחוד בימי חגיגה ושמחה: "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם׳ עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט זיר לירושלם, עושה אשה בל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם (תוספתא סוף םוטה>׳ ז־זתן כיום חופתו מניח אפר מקלה בראשו לקיים מה שנאמר אם אשכחך ירושלם תשבח ימיני תדבק לשיני לחבי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שטחתי(בבלי ב״ב ס׳־ב,).— ומלכד הדינים האלו אשר נקבעו לחוק לכל איש ישראל יאשר הועילו באמת להטביע עמוק עמוק בלבבו את חרבן ירושלם יתקותו בעתיד׳ הוסיפו חשובי העם וחסידיו עליהם זכרונות של צער ואבל בכל עניני חייהם׳ והם היו נקראים כשם «אבלי ירושלמי (ביק נ״ט ב׳י. רחוק המקום וסכנת הדרכים לא עצרה את יושבי בבל מלעלות לארה״ק מזמן לזמן וביחוד ברגלים ומועדים לבכות על שממותה ולשוב אח״כ לעירם. ומהאמוראיס שבבבל נודעים לנו ז עילא שהוד, רגיללטיסק לארעא דישראל (נדרים בי ב אי), י' אבא בר פפא(ב״מ מ״ג ב׳), חמא בר אדא(ביצה ביה ב,)׳ וזה האחרון היי הולך כנראה ימנה שנה לא״י ולכן נקרא בשם "שליח