Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 18

18 אשר שררו אז בקול עלז, קראו עתה בקול עצב ומר ׳ "ערי קדשך ■היו מדבר, ציון טדבר היתר■ ירושלם שמטה; בית קדשנו vתםארתנו אשר הללוך אבותינו הי׳ לשרפת אש וכל מחמדנו "הי׳ לחרבה׳ (מועד קטן כ״ו אי). במקום קריאות של שמחה בערי יהודה ובשערי ירושלם יקרעו עתה כעברם על פני ההרים האלה את בגדיהם (שם שם). במקום בשר ויין שאילו ושתו בימי שבתם בירושלם אסרו על עצמם את יום ראותם ירושלם באבילת בשר ושתיית יין לעולם (שבועות כ, א׳>. במקום הנסים והנפלאות שראו אז בעיניהם■ הולידו עתה בכה דמיונם ספוריסז והנדות טזברון החרבן והגאולה כאחד. ותועלת העליה הזאת גדולה היתה לאחדות העם וקיום ממשלתו החדשה ממשלת הרוח׳ כי בראותו את החרבן והשממון הגדול אשר עשה עם רומא העריץ לארצו ולמקדשו׳ ולא כמנהג מנצחים עם מנוצחים נהגו עמהם; רק כרוצהים ונוקמי נקם החפצים למחות ולהשכיח את זכר איש חרמם.-- השתדל הוא להראות להעם הגדול הזה את טעותו ושגיונו, ויחליט לחזק את אחדותו ולאומיותו; — למען יהי׳ לעם חי ע־י עצמיותו ומנהגי חייו החמרים והרוחנים עפ״י תורת אל חי וחקיו׳ ולהפרד לגמרי מדרכי הרומאים׳ מנהני חייהם, נמוסיהם ותקוניהם. והעליה הזאת הקלה מעט מלבכם את כובד הצרה והיגון׳ הדמעות החמות שהורידו עיניהם, צרי גלעד הי׳ להם לרפא את שנרם להשיב את רוחם לחזקם ולעודדם לגאולה ולנחמה; ואף אם תתמהמה יחכו לה. זאת היא תכונת העליה לרגל וצורתה מהחרבן עד סוף האלף הרביעי וגם משך זמן קטן מראשית ימי האלף החמשי תקופת האמוראים. חכמי העם ומוריו הבינו היטב כי העליה הזאת לא תוכל