Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 11

את אחד האנימים לעיוות ימשלסה, ב) ולהראגת להעולים כבוד וכנים מסבירות מסין הראשון הוא : א) האיסור לשכור מפדן שיסבב אצל בני משפחת המת לעוררם לבכי׳ או אף להססיד את המת ל, יום לפני הרגל׳ משום מעשה שהיישסעם אחת בא ספדן אצל איש אחד שמת לו מת ויתן לו את הכסף שהי׳ אצור בידו להוצאת העליה לייושלם וימנע מלעלות לרגל (מועד קטן ח׳ א')׳ וגס בספמים שאינם מקבלים שכר אסיו משום שמחת הרגל(שם>י ב> יו •מכי ירושלם לא יקבלו מהעולים לרגל שכר אכסניא-זולתי עימת הקרבנות שנם בלא זה לא היו לוקחים אותם עמהם(יומא י״ב א'>.ג> ההנהגה הראשית שביוושלםדאגה כי יהי׳ להם ולבעיום תטידדי מ־םיתענית י״ט ב׳).וממין השני ז ד) שיושבי ירושלם יצאו לקראתם ויקבלו את פניהם בכבוד והדר,ד.) הכהנים היו מראים להם את לחם הפנים ואת הנס שנעשה בו(יומא כ״א ביה ו) הדרשנים נהגו לדרוש תמיר תהלתם ושבהם (סיכה מ״ט בי׳ ססח־ם חי ביה חיבת הראיה לאמר הראיה כעזרה והקרבת הקרבנות הוטלה אמנם רק על הזכרים׳ אך בב־ז אין ספק כי העולים הביאו עמם את נשיהם בנותיהם וטפם׳ כי גש הן מחויבות בשמחת החג יה גס פשט הכתוב "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך ליאות את פני ד׳ אלהיך" (שטות ל״ד כ״ד)׳ מראה בעליל "י כל בני המשפחה מחויבים לעלות לרגל יר׳ושלמה. והמעשיות שיספרו לנו חז״ל בעלי המדרש מהנסים שנעשו להעולים לרגל כעת עזבו את בתיהם'וכל אשר להם ויעלו לידושלם <מדרש שה״ש ססיק מה יפח, מראים לנו כי כן נהגו גם כפועל כי כל בני המשפחה עלו לרגל 2). י) ע״ן חנינה ו׳ א׳ יבוש"׳ שסד״ה •מה״בא בשמחה'" *) גם טהמםופי בפפהים (ם״ט א׳> נראה טפיוש ני :ל בני המשפחה חיו ׳"ל׳ס למל.