Luaḥ erets Yiśraʾel · 1899-01-01 · שנת התר״ס - שנה חמישית - 1899 · p. Seite 8

שהשני כי שבט יהודה וגם חלק קטן מיתר השבטים נשארו תמיד באטנה את העיר הנבחרה והמקודשה ירושלם ואת זרע מלכות בית דוד. אולם המעמד הטוב הזה לא ארך זמן רב׳ ועוד בימי רחכעש בן שלמה נקרעה מלכות ישראל לשתים׳ והחלק היותר גדול עשה לו עיר מלזכהיחדשה׳ במות וכחנים חדשים׳ ומלביהסהושיבו שומרים לבלי יעלה העם ירוישלמה. גם בארץ יהודה עצמה היתה העליה לרגל הולכת ומתמעטת בכמות ובאיכות׳ כי מח האלילות אשר שסכה אז את ממשלתה על כל עמי הארצות׳ הביאה תחת עולה נם את מרבית מלכי יהודה׳ והמלכים החטאים בנו נמות ומצבות על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן יט״א י״ד כ״ג>׳ ולמה עוד להעם לכתות רגליו וללכת ירושלמה ׳׳ ורק המלכים הצדיקים אשר בערו את הבמות הטה עוררו את העם לעלות ירושלמה כמצות התורה. המלך יאשיהו בן אמון הקהיל את כל יושבי יהודה לחוג את חג הפסח בירושלם׳ והפסח הזה הוחג בכבוד והדר נעלה כזה עד כי לפי עדות הכתובים לא הוחג פסח כזה מימי השופטים (מלבים ב׳׳כ'גכ״ב>.ובני ישראל לאמר יושבי מלכות ישראל שכחו כליל את העליה לירושלם עד כי נם אלה ששבו מגלות שלמנאסר והמלך הושע בן אלה ביטל את השוטרים שהושיבו המלכים שהיו לפניו וירשה לבני עמו לעלות ירושלטה לא עלו אליה ויחוגו את חגיהם ככתיהם או בבתי הבמות(תענית ל׳ ני׳ גיטין פ׳יח אי׳ ירושלמי תענית פיר הי״א). תקופת הבית השני. נימי הבית השני נשתנה מצב הדבר כליל. בני יהודה שבי הגולה הכירו לדעת במשך ימי גלותם את ערך קיום חקי התורה׳ אחדותו וקבוצו בירושלם לקיום האומה ומצבה• ובכלות