Luaḥ erets Yiśraʾel · 1898-01-01 · שנת התרנ״ט - שנה רביעית - 1898 · p. Seite 21

וב-עה״ק צפת הט נהג להטביל רוב הנפטרים בטקוה מים (מע־ן> אשר תקרא בסי המסורה בשם -מקור, של האר״י דל• הסמוכה לבית הקברות, ורק אחדים יטבלו בהמקוה אשר בעיר (מי גשמים), ובעה״ק טבריא ת״ו יטבלו את גיו המת אחרי רחיצתו ובדיקתו נים כנרת (הסמוך לביהק״בז. המת יקבר מיד סמוך לפטירתו ולא ישכב בביתו רק משך זמן הרחיצה והבדיקה וגם בלילה יובא מיד לקבורה1). וגם כאשר ימות איש בערב שבת לפנות ערב, אם יש רק שעות לקברו לפני שקיעת החמה, יזרזו בניהח׳יק למהר ולהביאו לביד,"ק אשר שם יש תמיד קברים אחדים מובנים מפני הטעם הזה׳ וכאשר יראו כי כבר קדים היום תעשה סתימת הקבר ע״י אחד הנוים יושבי הכפר הסמוך. ובבהכ״ג הראשיים אשר בעיר ימתינו ב״קבלתשכת* ער אשר יראו מעל מעקת ביהב״נ או מגג נכוה כי נבר הורידו את המת לקברו. תנדבי המתים פה אד,*ק הם מארג ס שת ן לבן דק מאד. ובמות אחד הנהנים יתנו על פניו—מלבד המצנפת- מסור, תפורה מעט מלמטה וכל העומדים מסביבו יאמרו אז פסוקי ברכת כהנים. המנהג לתת בידי המת ענפים, ושברי חרסית על עיניו לא יעשה פה׳ אך בעיניו יתנו מעט עפר 2)והעומדים אומרים כי עפר אתה ואל עפר תשוב׳ וכן לא ילבישוהו בגד העליון הנקרא קיטעל וגם הטלית יוקח מאתו עת יורידוהו בקבר. אשת הנפטר ובניו לא ילכו ללוותו׳ וגם יזהרו לצאת מפתח הבית עד שוב הטלוים משדה הקברות. U המנהג הזה נוסד על התקנה הקדומה הנונית בדרז״ל (ב״ק ס״ב ע״ב> ׳שאין ס,!,;1] את ר.םת נידויסלפ. אך נשנה הדולפת (תרנ״ד׳ באשו נלנ״ע דוב הנא•] נטוהרי״ל דיסקין זצוק״ל התירו לדהות את הקבורה עד יום המהות מסנז חשש סכנת נפשות מפני המין הרב אשד ילבו ללוותו באישון לילה במורדות ומעלות הדרים. I2 ואם יש להנפטו בן נותן הוא את העפר על עיניו ואומר "ויוסף ישית ידו על עיניו".