Luaḥ erets Yiśraʾel · 1897-01-01 · שנת התרנ״ח - שנה שלישית - 1897 · p. Seite 25

— 25 — דברים כאלה רואים הננו לדאבון לבבנו בכל העטים׳ ובכל הארעותי אנחנו בני תמותה כמוהם. אך דבר מכוער הרבה יתר ראיתי -ענד, המאיוי וכל יצורי נוו רעדו מכעם והתרגשות— באתי להבית הראשון שנהשכונה ..... הבית הזה הי׳ סגור בעת אשר בקרנו אנחנו אתי השכונה הזאת —שסע עזויהו את דבריו— ראיתי והנה על מצע קרוע הפרוש מעל מחצלת בלויהי יושב איש זקן אשר שערות ראשו תקנו ככר נהפכו ללבן; לחייו שפו מרזון; יושב והוגה בהספד אשר בידו. ובהפנה השניה שבהחדר הקטן הזה יושבת לעומתו אשתו אשר חזות פניה תעיד עליה כי צעירה היא ממנו לימים. דרשתי בשלומו והוא בקשני לשבת אצלו על המצע הקרוע, ומפני כבודו נענתי לו ואשב אצלו ואשאלהו לשלומו ומצכו, וברנע הזה נשתהה הדלת ואשה אחת צעירה לימים נאה הביתה ובירה כירה קטנה ועליה קדרה רותחת. ותחל להעריך את התבשיל. בתך זאת -אמרתי אל הזקן- תעזור לכם לסי הנראה לכלכל את שבתכם. לא בתי היא זאת, בני וכמתי כבר גדלו והיו לאנשים לבדם, אך אשתי היא, אשתי השניה אשר לקחתיה זה כשנה. מה תבענה שפתיך —אמרתי בקפצי ממקומי- אתה זקן עני אשר לא תוכל עוד להביא טרף ביתך לאשתך הראשונה. לקחת לך אימה אחרת עליה! ולכן—ענני הזקן בקר רוח-לקחתיה לי למען תלך היא להרויח בהימים אשר אנכי לא אוכל עוד להביא טרף ביתי. המעשה הזה ודברי הזקן האלה הרעישו כל כך את עשתנותי ומורשי לבכי עד כי לא שמתי• עוד לבי לראות את יתר הכתים אשר נהשכונה. ואמהר לשוב העירה, ומאד אשמח 4