Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 116

116 — הביטו בפני הרוכב פרחה רוחם׳ ויפסחו, ער! שתי הסעיפים אם נבונים דברי הזקן או לא. ■וירבה הזקן להוכיח י!הם באותות ויזכ*רם את מראה רכיבת ענתר■ ויאמץ לבם ויחזקם ללכת אחרי אורחת ענתר ולהתנפל עליה פתאום. וישמעו בקולו ויחלו ללכת לאט לאט אחרי האורחה, כי עוד חרד לבם פן יחטא הזקן כהשערתו. ויהי נהחלם ללכת ותחזק השערת הזקן בעיניו. ויאמר לאנשיו : אחי, לבי ינבא לי כי ענתר חולה הוא או מת, והוא שוכב במרכב עוכל, ורוכב הסוסה הוא אמנם עובל. אשר לבשה בנדי אשר. ותקח אזניו בידיה למען ייראו לנשת אליה, כי כל רואיה יאמרו לה כי ענתר היא. וזאת היתה, בלי תפונה, עצת ענתר למען לא תאנה לה רעה עד בואה בטח אל שבט עבם, והערבים האמינו בדבריו ויוסיפו להתאמץ ולהתחזק וירדפו אחרי אורחות ענתר. קול נחרת סוסיו,ם ושעטתם הגיע אל אזני עוכל ותסב פניה; ויתר לבה ממקומו בראותה כי הערבים מדביקים אותה. ותקרא ן ערבים עליך ענתר! אך מדי קראה את הקריאה הזאת והמסוה נפל מעל פניה — ויראו זאת הערבים ויראו את עור פני עוכל הלבנים כימלנ; ויקראו : האח השחור איננו! ותתאמת אצלם השערת הזקן. וידהירו את סוסיהם להשיג את אורהת ענתר. ענתר אשר שכב במרכב באין אונים ומרגע. לרגע חכה עת מותו, התרגש במאד מאד בשמעו כי אורחת ערבים תעיז לרדוף אחריו, ויוציא את ראשו מחלון מרכבו ויצעק צעקה גמלה: הוי למלחמה (ה:א עלי אלעיאבה) כדרכו לצעוק במלחמה. וירד ממרכבו וילבש מדיו ויעל על סוסתו י ואת עובל הושיב במרכבה. כשמוע הערבים את זעקת ענתר חרדו וירגזו ולבם נתר ממקומו• סוסיהם עמדו מלכת ■ורגליהם חלו ורעדו. ויאמרו בלבם אין זאת כי אם מתאנה הוא לנו. ויסתר ממנו למען ראות טי זה יעיז לרדוף אחרי עובל■ ויאמרו לשוב לדרכם. אך הזקן אמץ אותם