Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 106

— 106 ■בי בני שבטך׳ אשר גם הוא שבטי; ועוד יבוא יום אשר בזרועותי ״אחבקך, ולי תהי׳ לצמיתות״!;אהה לו־ בשמים ק1נ;ר1 כי־אז את־ידי שמה נטיתי * T T T •T V T ולו בחהיומיות .נשיה משכנך כיוננו] כי אז להעלותך כחי בליתי! ויהי כאשר הרבה ענתר לבכות׳ ויצר לו מאד ותיעף נפשו למות, ויקרא לאטד 5 הוי עיו?ל! הנה?א היום לו יחלתי יום אשר?ות סחייס בו?חרתי ■ הוי עיו?ל! שאי?לי כך־ה :והךבי בכי רל׳רימי קולך'ולדעות 93י;ם זמ?כי אך מי;נך!מך, וב$ה ימידוך, זי׳קללה? הן גם?כל־ש?טך ת;ג'ךל היללה! ומי?מיוני אגייר־לב וכביר־כח אשר לא־נתן, *אף ר;ע, לאויביו מנוח ויתנורד ענתר במדבר ימים אחדים; אך אהבתו העזה לעובל ותקותו כי עוד •בוא יום אשרו, עוררוהו לשוב אל בני שבטו, ו. וירבה ענתר להוכיח את בני שבטו ואת מולך על אכזריותם ויקשה לדבר נגדם דעודם י) לפרוע בהם פרעות אם יוסיפו להקשות J) כמי ועד 1על משקל הכבד פעל בכרום אותיות] בערבית שהוראתו : הב^יוו את פלוני הנפחות רעות לאמר: הפחיד אותו ויאים עליו לעשות לו רעה. ובן מונן הכתוב : הנלי רשעים עי־;' [תהילים קי״«. מ״א) לאטר : חנורות (כמו חנל נביאים ש׳ אי יי) הפחידוני וינפיחוני לעשות ל׳ רעה אם לא אטח מחקי תורתך׳ בכל זאת יאת תורתך לא שכחתי".