Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 95

— 95 — * ויזבח לו זבח גמל יום יום, ולא האכילהו נותר, ואת כל אשר שאל ממנו לא אחר לתת לו« בי לא יכל להשיב סני איש ריקם. ותהי ׳מנת בצורת בארץ הערבים, וימותו רבים ברעב ובכפן כי לא היה לחם בכל הארץ רי שובע העם׳ אז הוציא חותם את כל צאנו« בקרו יגמליו לשבח ויזבח מחם יום יום, וישם לפני כני שבשו ויאכילם וישביעם, אך לו ולביתו לא דאג מאומה, ויהי כאשר תמו כל גמליו ולא נשאר לו מכל אשר היה לו כ״א גמל אחד, ויזבחהו ויצלהו באש וישם לפני אשתו ובניו וישב לאכול אתם, ויהי הוא אוכל, והנה קול אנקת עוללים בא לאזניו; ויסר לראות אל בית אחר השכנים וירא והנה ההורים שוכבים כמתים על הארץ, והבנים עטופים ברעב וצועקים ללחם ואץ טשיב להם, ולא יכל חותם להתאפק ולראות בצרת אחיו, ויביא את הגמל אל שכניו ויאכילם ממנו, ולו ולאשתו ולבניו לא השאיר רק את העצמות י־־לקקו אותם לשבר את רעבונם. ולא חדל לעזר אתי בני שבטו עד אשר כלה הרעב מן הארץ. ויהי היום, ויעבר חותם על שכונת ערבים אשר לא מבני שבטו הם, והנה קול קורא אליו לאמר: הושיעני נא, אני ספונה!,.!) ויסר לראות, והנה קיל אסיר מתחנן אליו להוציאהו ממאסרו. ייבוא חותם אל נשיא השבט ההוא ויבקשהו לשלח את האסיר חפשי• ויערב לו את פדיון נפשו. ויהי כאשר מאן הנשיא לשמוע כקילו« כי לא הכירהו, וכסף לא היה בחיק חותם, וישב הוא תחת האסיר׳ ואת האסיר שלח אל בני שנטו להביא לו כסף פדיונו. ילא אחר הערבי לשוב אליו והכסף בידו, ויתן חותם את הכסף אל הנשיא וילך לדרכו. ויהי כאשר הרבה חותם לפזר מהונו לכל שואליו. ותוכיחהי ניורהי אשתו* על זאת ויקרא אליה לאטר { t1 שם ברור דבכורד.