Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 59

59 — מה הוא מנהג שנוע זיל הדרא משר אמר הערכי—שאלה * ׳עולמית— נהג ינהגו אחינו הספרדים —השינה הדסה- לקחת במוצאי הג הפסח שבל* חטים ושעורים ירוקים ואותם יניפו איש על רעהו יאשר, על רעותה׳ ויתיועעו התעלסו כל הערב׳ ואת המנהג הזה יקראו שנת אל הךרא ו-־אמר ש נ ה טבורכה בשדי־בר ירוקים). ומה טעם המנהג הזה ומקורו הוסיפה שולמית לשאול— לא חוקרת קדמיניות הנני -הושיבה הרסה— שאל את גיסך אולי יגיד לך. •■׳־י טעם ומקור נאמן להמנהג הזה לא אדע גם אני — אמר אכי־יעקב — אך זאת ארע כי הוא איננו עתיק ימים, ולפי הנראה יסודו רק בחפץ השעשועים וההתרועעות במוצאי החג הנטוע כלב האדם. ויש אשר ישערו כי גם בהמנהג הזה יש קרט של רעיון רוחני והוא מאשר כי "בפסח נדונים על התבואה" ובכל ימי הפסח לא יכלו לדביא שנלישחביתה ולקהודחה הדבר למוצאי החג. אכל מדוע קרא לך הערכי הזה• לא כשמך הפרטי כי אס על שם כנך׳. -שאלתי אנכי— האם גם זה ממנהגי ארץ הקדם. כן הדבר, וגם קדום הוא במאד: לאיש ההמוני יקרא הערבי כשמו העצמי, אולם לאיש נכבד ובעל בעמיו יקרא על ימם בנו הבכור׳ ובטרם יהיה לו בנים יקרא אתו על שם אביו לאמר ק פלוני. ועל ידי המנהג הזה נביזאת מליצת הכתיב במשלי(ל׳ ד) ׳מה־שטו וטה־שם־בנו כי תדע" לאמר מה שמו אם איש פשוט י1« מה שם בנו אם איש נכבד הוא׳ ואין לפי כבודו לקראהו בשמו הפרטי. וגם בדברי חדל מוצאים אנחנו את המנהג הזה כמו «אבוד, דבר־אביברם" י חולין ל״ח ע״א)אשר בטח היה שם הבן ■בו ■אבוברם" ואביו היה איש נכבד ומצוין ולכן קראו על שים בנו "אבוד, דבר־אבוברכר,