Luaḥ erets Yiśraʾel · 1896-01-01 · שנת התרנ״ז - שנה שניה - 1896 · p. Seite 39

בצאתני פגשנו תמני אחר אשר אך זה עתה שיבה זרקה נו׳ הולך שחוח ומעוטף בטלית מצויצת טצטר פשוט אשר כל צבע לא עלה עליו וספרו כידו עילה לביהכ׳ג. מה זה — שאלנו את בן לויתנו - הלא לא עת תפלה היא העת הזאת ומדוע יתעטף האיש הזה בטליתו. לא לשם מצוד, התעטף בטליתו — ענה הזקן — יק פשוט לשם בנד, כי זה מקרוב בא האיש הזה מארץ מולדתנו ואין לו עוד בגדים הנהוגים פה ומאשר כי חלש הוא לכן התכסה בטליתו. ובארצינו נתעטף תמיד בלכתנו בשוק בטלית של צמר כזאתי ואת שני קצותיה נפשיל לאחירנו למען תחם יותר׳ ומאשר כי בה א ר ב ע כנפות לכן נעשה בה ציצית כו״ת. ברדתנו ראינו נשים אחדות תימניות יושבות אצל פתח בתיהן׳ מהן עוסקות בצרכי הבית׳ ומהם מתענגות מחם השמש ומשוחחות יחד. ובראותן אתנו התקרבו אל קיר הבית למעןיתת לנו מקום לעבור. האם לא תפחדו לשבת במקום הבודד הזח — שאלנו את הזקן— והאם בשלום ומישור יחיו יושבי הכפר עמכם. מדוע נפחד - ענה הזקן — מה מידנו יוקח? כסף, תכשיטים יכלי בית יקרים אין לנו. חיי מותרות לא נחיה. ושטוח נשמח אס יק נרויח לחם יבש לכלכלתנו. — ובשפתנו בגדינו ודרכי חיינו נדמה לשכנינו יושבי הכפר. לכן לא יקנאו בנו ובשלום ובמישור יתהלכו אתנו. ועוד ירחמו עלינו, ובחלות ילדינו הקטנים יתנו לנו מעט טחלכפרותיהן, כי הערבים בטבעם אנשי חסד המה׳ מי בנה את הבתים האלה — שאלתי את אבי־יעקכ אחרי אשר נפרדנו מעט מהבתים ומהזקן— את הכתים האלה בנתה החברה •עזרת נדחים" כעד אחינו עניי בני תימן׳ אשר כאו הנה בהמון זה