Luaḥ erets Yiśraʾel · 1913-01-01 · שנת התרע״ד - שנה תשע עשרה - 1913 · p. Seite 121

זכר,ץ ירושלם 121 ללכת על הר הזיתים ולהתבונן מהמגדל הגבוה ■שעל ראש ההר שממנו רואים חלק גחל מהארץ. בשובם בקש דר׳ לוינזון מידידו שיסור אתו לקבר אבד, וישתטה הבן על הקבר, ״אב יקר, סלה לבנך... הנני שב לעמי ב ב ל ל ב י ו נ פ ש י, ינעמו לך רגבי עפרך בנך לא ישכח את עמו, הנני נשבע קיא בהתרגשות פה אחיה ופה אמות. * * * בהגיע לפולינח הידיעה ממות חמיה ומנסיעת אדולף לארץ ישראל מהרה לנסוע להטותה ולחשאר אתה עד שוב אדולך. מדרכו. " —איך היו רגעיו האחרונים? אמא, ומה דבר בי‘ הגה זכרון קדש לנו אמרה פולינה ודמעות פרצו מעיניה. — בתי עד הרגע ־האחרון היה בדעתו, ב־אשוגה בראותי את התרגשותו ובדברו בלשו; הקדש השבתי ■שדעתו לא צלולה אך ידידנו שמואל שלא עזב את מטחו עד הרגע האחרון שפר לי את בל טענותיי המרגיזות, אויה ל; במה הצטער על שהדור הצעיר עוזב את עסו וכשהזכיר כי גש בנו יחידו. התרחק :מעמו ורגשי נוחם הזקיש תקפהו ויתודע שלא הדריכו בדרכו ובבכי עצום הבה באגרופו על חזהו עד הרגע האחרון שנשמתו המעונה עלתה אל על.