Luaḥ erets Yiśraʾel · 1911-01-01 · שנת התרע״ב - שנה שבע עשרה - 1911 · p. Seite 105

מעל הגבעה 105 —לא, ילדתי! יש לנו עוד יותר משתי שעות. השעורים הלא הבגנו מאתמול, וגם הספרים והמחברות נתונים בבר בהילקוטים ואולי רק לאבל פה לאתשאר שהות, אם כן נקה אתנו מזון ונאבל ברגעי המנוחה בבית הספר ועד אז נהיה שבעים מהטפול בהירקות הטובים שבגנך, אשר נטפל בהם עתה. לא בך, פנינתי החביבה!—כן, כן. אחי הטוב! אנו.... אממן הנה אבא עומד על המרפסת. נלך אליו לברך אותו בברכת הבקר ונשאל בשלומו. הילדים נגשו אל אביהם בברכת ״שלום!״, נשקו את ידו ואחרי ששאלו בשלומו הפכו את פניהם ללכת, אך אביהם, אכר כבן ארבעים, אשר פניו הפיקו רצון וחן והביעו את מנוחת לבו הטוב- עשה את עצמו כמתרעם ופנה אל ילדיו: מה תגיד לשובבים כמוהם, עוד חשך בהדן והם כבר קמו! מתי ישנים אתם?' הלא גם יערב ישבתם עד חצות בסבת השומר ללמד אותו את השירים העברים של בית הספר; לכו מיד לישון! —אבא. התחיל הילד להתהנן, אבא, איני יכול עכשיו לישון, האויר בחוץ קריר ונעים מאד, השמים זכים ויפים; עוד מעט תזרח השמש ותפיח רוח חיים בלב בל אחד והגבנונים הירוקים האלה יבהיפו