Luaḥ erets Yiśraʾel · 1910-01-01 · שנת התרע״א - שנה שש עשרה - 1910 · p. Seite 145

בבל הצדיקתהו והבל מהל־ לו, וירחים ארוכים ישבה האומללה אצל הלון ביתה וחבתה לו או לפחות לידיעה ממנו. בזמן האחרון הדל בליל לבתוב לה מבתבים, בי לא יבול עוד להוסיז על שקריו אשר שקר לה ועל הבטחות שוא שהבטיח לה, וע״ב היה בעת הצרך שולה לה תלינרם בנוסה זה : "אמי היקרה והבבודה הצילני נא מאבדון ושלהי לי תיכף ומיד המשת אלפים שקלים. אני מנשק את ידיך. נסי®." ואז הלבה האומללה ומשבנה את תבשי־טיה, את חפציה היקרים י ותשלח לו הסבום המבוקש, והנה שנית נסתם בל חזון ואי; קול ואין קשב מבנה עד עבור המשה ששה חדשים, ובא עוד פעם תליגרם ממין זה, אך סוף סוף לא השינה ידה למלא דרישותיו בשלמותיהן ותשלח לו אך מחצית, אחרי בן שליש, עד שירדו הסבומים לאלף ולמאות. ובמו בן ירדה נם הזקנה עצמה: בשל בהה מרוב ענוים ונענועים ובקושי יכלה עוד ללבת ועיניה חדלו לראות בראוי מרוב בכי. בבר בלה בהה ופסקה סבלנותה וראה ראתה בי התהלים שצותה להבמים לקרא היה לשוא והשמן שנדבה בבל בתי הכנסיות נשרף יחד עם תקותה לראות גהת מבנה יחידה.