Luaḥ erets Yiśraʾel · 1910-01-01 · שנת התרע״א - שנה שש עשרה - 1910 · p. Seite 143

143 אך דבר לא לקה את לבו של הפוחז אלא לשעה אחת, ואהרי בן היה מהדש זועק וזועם, ובפרט הרגיזתהו אשתו עם בנותיה ובו ביוש שנהיה לבוגר* אדו; לנכסיו ושולם על רבושו, הלך לו מזה מצרימה ומשם סטמבולה ואחרי בן לפריז. אשתו נשארה ענונה, אך לאמו בתב לעתים רחוקות. העיר בלה רעשה בנלל נבלה זו, אבל האם בקיר ברזל הנינה על בנה : הלא הוא קרישה! במשך זמן קצר הפסיד נם־ם בל הוגו וימשכן נם את בל הבנינים הרבים והקרקעות שנפלו לו בירושה ובעלי החובות רצו למסרם ע״י הממשלה אך פה באה אמו הטובה ותאמר בי לא תתן ולא תרשה לנגוע ברבוש בנה שלא בפניו, והבל נרתעו אחורנית בפג י אישיותה של זקנה תמוה זו. על תחינותיה לבנה לשוב אליה היה מבטיה לה לעשות רצונה, אך בתנאי אם תשלה לו הסבומיש הנצרכים לתשלומי הובותיו ונמר עסקיו. והאש שלהה קמעה קמעה בל מה שהיה לה עד שנשארה בהסד בל ותסבל הרפת רעב בסתר; אז התקוממו בנותיה ואמרו בי תמסור הלק מהרבוש הרב שטמון בלי בל תועלת בביתה ותזין בזה את עצמת, את בלתד העגונה ונבדותיה. אב,‘ באהבתה הקנאית לבנה•