Luaḥ erets Yiśraʾel · 1910-01-01 · שנת התרע״א - שנה שש עשרה - 1910 · p. Seite 142

142 לוה ארץ ישראל גדל ריק: נבה הקובה, יפה תאר, גאה ואציל, נבון והריף ויודע תודה. אך נם למודים חיצננים למדתהו לפי דרישות הזמן ובזה המאה לאלהים, לעצמה ולו. י רק נודע לו על אמת העולם מהוין ירושלם .התעקש ובקש: לראותו! בהיותו בר מצוה נתנה לו אמו אשה יפה וצנועה וחשבה בזה להשביה מלבו השאיפות המוזרות. אך אשתו ילדה לו בת אחרי בת ושתים בבת אהת, ויקראו לו חבריו ושכניו "אבו בנאת" וזה הכעיסו מאד וישנא את אשתו תכלית שנאה. ותשנא נם בוליסה מזל את כלתה והציקה לה ככל אשר יכלה. ולהפך רצון בנה היה קדוש לה ותעש כל מבוקשותיו. וכשגדל לא שאל יתר את £יה כלל וימלא הבית כל כלי יקר ופז: מטת זהב כמו לשלמה בשעתו; המראות הגדולות כבר כסו את בל בתלי הבית ורצפות האבן כסה בשטיחים ומרבדים יקירי ערך. וכל ההדרים מלא "יורש הכתר" ברהיטים יקרים שהביא מערי המדינה ומחוץ לארץ, מדמשק ומסטמבול מפריז ומלונדון. להשלחן היו אצלו תמיד אורחים מזומנים והאכילה הביאו בכלי כסף מוזהב. כל האולמים והגזרות מלאה בוליסה מזל בעציצי פרחים מרהיבי עין וביתם נקרא בעיר "בית אל שלטך. הכל עשתה בוליסה מזל כדי לרצות את בנה יהידה וקדישה.