Luaḥ erets Yiśraʾel · 1910-01-01 · שנת התרע״א - שנה שש עשרה - 1910 · p. Seite 104

שמוסיפים עז. בכל מקום שותים ומתהוללים. משם הולכים בקול תרועה לבית הכלה. הורי הבלה מוסיפים כבשה, ואז אם הכלה לוקחת• צעיפים ומכסה את כבש ההותן. וכבשה של הכלה את ראשם וקרניהם, ונותנת להחתן יין שרף מלא לוגמיו והוא מזה ויוצק את היין מפיו על הכבשים. ואה״ב יוצקת בכה אם הכלה על הבב־מים הנועדים לסעודת החופה ואז שותים כל המסובים ומתהוללים. ואחדים מהצעירים יוצאים ומשהקים בהרבות ונלחמים מלהמת־שנים בשלום. התף והחליל מכה בתרועת מלחמה. כפי הנראה זהו מנהג הגוים שהיהודים אהזו בו. — היהודים כלם בריאים בגופם ועיניהם, ואוהבים את החיים הגשמיים, והבנות יפות ויש ביניהן יפהפיות נפלאות. פלא הוא כי אי; ליהודים בדמשק מפום מזרהי בלל; אדרבה, כולם, ובפרט הנשים, צהובים ולבנים ממשי כבני אירופה. הנשים נשאות בשה; בנות י״נ וי״ד אשר מראיה; אז כבנות י״ה, אך ממהרות הן לבול. עכשיו כשיצאו צעירים רבים מדמשק וילכו למדינות הים נשארו בנות למאות ואי אפשר להן להנשא ואין מאסף אותן. ונתקיים תובהת הנביא "והחזיקו שבע נשים באיש אחד", ובנות יפהפיות ועדינות נשאות לאנשים נסים ושפלים. מובן בי