Luaḥ erets Yiśraʾel · 1908-01-01 · שנת התרס״ט - שנה ארבע עשרה - 1908 · p. Seite 97

נטפי תנחומין 97 רגעים שחשבתי חנה מצאתיו, אחזיק נו ולא ארפנו, אותו אעבור ולו אקדיש את חיי, והנה עברה רוח והאידיאל ההוא נתמזמז. נמם ואיננו, נכנסתי לבל הכתות שרבו בימים האחרונים, הקשבתי לכל הוביחים וראיתי, בי כלם רק בפטפוט מפטפטים, רוצים הם לרמית את עצמם ואת אחרים׳ שיש להם איזה אידיאל כביב־ד ובאמת גם לבם ריק. - מרוע אתה חישב ככה שאין לנו אידיאל? הלא נעים׳ בני, להיות יהודי, להתענג על ה׳, האמנם אינך מבין, כי נעים להיות יהודי? ואף על פי שאנו חיים במצור ובמציק, אנו שמחים במצות ה׳ ומקוים לימים טובים מאלה, ואיך לא ייקרו החיים בעיניך, אם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טיבים בעילם הזה גם מכל חיי העולם הבא? -אתה, אבא, יהודי, ואתה שמח ביהדותך אתה נהנה מהשבת שלך, מהתהלים שלך, מבית המדרש שרך. אבל אנכי איזה יוצרי אני? איזה יהדות יש לי?־ איזה אמונה ובטחון יש לי? אולי רק זאת הוא יהדות* שאיני יכול להסתפק בהנאת הגוף, שאיני יכול לבלות •את זמני בשעשועי הבל, זולת זאת אין בלבי, אנא. מאומה. צעירים כמוני גם בחייהם תלויים בין השמים ■ובין הארץ. ההנאה החמרית, הארצית אינה יכולה למראית