Luaḥ erets Yiśraʾel · 1908-01-01 · שנת התרס״ט - שנה ארבע עשרה - 1908 · p. Seite 93

mm, .;טפי דעחימץ <j:i ובשבתו עכשיו אצל הנחל המערבי הגיע לאזניו של יוחנן קול שכנו הקירא ומתיפח במרירות רכה: "צדיק הוא ה׳ בי פיהו מריתי .!׳׳ ויוחנן נזדעזע. הוא .זוכר את הענש הנורא שבא על בנו■ הוא גחשר באיזה רצח פוליטי ויצא דינו להתלות. הסננורים אמרו שהיה אפשר להצריק אותי. או לכל הפחות, להשיג בשבילו חנינה. אבל גדליה לא רצה להצטדק ונם דתה את;הסנגוריה, לא רצה שילמדו עליו זכות, ומכל שבן לבקש חנינה. הז׳נררמים וכל פקידי בית האסורים היו מתפלאים מאר על הנהגתו, הוא נהפך פתאים לכבשה חמה. כשדברו עמו רחפה על פניו תמיר בת צחק של ענוה ורחמים. את הדין קיבל על עצמו בלי אות של התרגשות, וגם אחרי כן היה תמיד שקט, לכל הפחית בחציניוהי, שעית רצופות היה יושב מ בפנת כלאו הצר ומביט אל איזו נקרה, כמו שם בנקרה ההיא התרכזו כל מחשב־תיו, ומשם קיה למצוא פתרון לאיזו חדת עולמים סתימה. ולפעמים כמו התעורר מתרדמה, העביר את ירו על מצחו, קם והתהלך בחדרו הנה והנד. בצעדים מדודים ושר איזו שירה נינה, נוגה . ״ . במה פעמים עמד לנגדו פקיד בית האסירים. הסתכל בו וחשב האמנם זהו ריצח? או אולי היא בל בך רמאי עד שהוא יוכל גם לרמות איתי *׳