Luaḥ erets Yiśraʾel · 1908-01-01 · שנת התרס״ט - שנה ארבע עשרה - 1908 · p. Seite 50

בהנים וגוי קדוש; היחוד הלאמי של ישראל הוא בעיל הנביא לא רק זנות בלבה אלא גם הטלת חובה על האומה הנבחרה, להיות מעולה בין שאר האומות במרותיה יבמעשיה הטובים. ה). האמונה בשליחותו מאת אלהים. הנביא מאמין באמונה שלמה, כי בל מה שהוא מדבר אינו מדבר מדעה :אלא במצות ה׳ וברוח קדשו, "השבינה מדברת מתוך גרונו*. ובעבודתו זו הוא משלים את חובתו המוסרית, בי •לבך נוצר. הוא מוכיח וחוזר ומוכיח, מבלי שים לב לתוצאוה דבריו, אם ישמע העם ואם יחדל. איתן הוא ובטוח בבה ת, הנתון לו. אינו ירא מפני בערות ההמון ואכזריותו, ולא מפני קצף המושלים העריצים, ולא ממלשינות נביאי השקר יזעם כהני־און, מפני בל סבנה אינו כובש את נבואתו, :אמנם צר לו על שהוא צריך להיות איש ריב לבל, הן על בי תבונתו הוא אוהב שלום ורודף שלום; אבל כשהוא רואה את הצדק נרמס ברגל ואת הקרש מחלל, אז אינו •יכול לעצור ברוחו, חצי התוכחה מתמלטים מפיו •מאליהם; ובשביל בך הנביא מתאונן וקובל לפעמים: ■אוי לי אמי בי ילדתני, איש ריב ואיש מדון לכל הארץ. 1) ואולם לפי:הנראה גם רשעי הדור היו יראים •לשלח ידם בנביא, קדוש ה׳. בעיני ההמון היה בוראי גדול ערך הנביא, איש האלהים, אעפ״י שלא היה