Luaḥ erets Yiśraʾel · 1907-01-01 · שנת התרס״ח - שנה שלש עשרה - 1907 · p. Seite 105

מפרים אודות צרות עמה, כמה שסבל בספרד, באשכנז. בצרפת ועיר, זיכרת היא את ספורי חברותיה שבאו עתה מרום־א. הם ספרו לה, כי שם ד,רנ* אנשים, נשים ילדים, שם שרפו בתים, שם עשו חרבן נורא ... ובעת ששמעה את ספיריהן, היו עיניה השחורות מתמלאית דמעות והדמעות התגלגלו על לחיה ונפלו בלי הרף ארצה, היא דברת גם את מצב אחיה בארץ שבה גילדה, בארץ תימן. במה סובלים היהודים שם! מפני הלחץ הנורא שהיהודים נלחצים שם עזבו את צנעה עיר מולדתם, בהיותה בת עשר שנים ויסעו לארץ ישראל. ימה שמחה בארץ היפה הזאת, בהריה הנהדרים, שמיה היפים והחפש השורר פה. פה, אם גם הם מתפרנסים פדוחק נחשכים הם כאנשים. אץ לחץ, אין מכים, כלם חיים בשלום. אח, מה טוב לשבת פה בארץ ישראל י. והולך לבה הקט; הולך וסוער וזכרינות אחרי זכרונית ממלאים את מחה : ערב היה, בתחלת החרף. אז אסף המנהל הרבה אנשים ונשים מידידי בית הספד וגם כ־1 התלמידים והתלמידות היו אז והוא באר להם את מטרת בית הספר הזה׳ זיכרת היא, כי האולם היה מואר ובלם ישבו דומם ויאזינו לדברי המנהל שעמד על יד הפסל, «ישראל סבא" של גליצנשטיי; וידבר דברים היוצאים מן