Luaḥ erets Yiśraʾel · 1906-01-01 · שנת התרס״ז - שנה שתיים עשרה - 1906 · p. Seite 27

27 ארץ ישראל היום ולפגים שלהמם רב, וברי היה להם להכין פורני בבתיהם, נמנעים מעשות זאת, ומרגלא בפיהם לאמר : הוף אופה לחמך על ירי הנחתום גם אם ינגב חציו. ובנות הארץ לא לבד שמוסדות את האפיה לנחתום, כי אם תמלאנה יריו לחבץ את העפה, לאמר:. לקרוץ אותה למקרצות ולעשות אוחנה דככרות, משא״ב היהודיות! ו שהן מכינות נם את הבכרות בידיהן יאץ להנחתום אלא לאפותם. והמשלמנים דרכם לאבל לחמם חם לאמר: ביום. האפותי, וע״ב כל אפיתם היא בבקר, ומשום כך השעה דחוקה להם׳ ואין ביכלתם לקבע להם נחתום אחד ולכרות לו ברית, כי אם מי אשר ימצא להם בראשונה, בי יבחרו, ומסבה זו, הם משלמים שבר האפיה מדי יום ביומו. אבל היהודים אופים לחמם פעמים או שלש פעמים בשבוע, על בן איש איש בוחר לי נחתים אחד אשר פיסק עמו לבל השנה במכסת נפשית. ערך 40 סנטים לנפש לכל חדש. ושכר זה נגבה קמעא קמעא במשך השנה, וגמרה הגביה ביום הפירים, שהיא ראש השנה ') אצל התימנים אשר דרבי חייהם דומים ממש לחיי׳ הפלחים, מבינות הנשים את לחמן בבית, בתנורים עשויים בתבנית תנורי הכפרים, אלא שתנורי הכפרים עשויים בלב האדמה, ותנורי התימנים עשויים עגול בולט המכסה סביב ב9ח^