Luaḥ erets Yiśraʾel · 1905-01-01 · שנת התרס״ו - שנה אחד עשרה - 1905 · p. Seite 138

188: דח ארץ־*שראל החרמיניים יקיפי את הכנרת, הה אלי! מה חטאתי נגדך בי יסרתני ותנתקני מארצך? את הקריאה האחרונה קרא קמחי אל נפשי, הוא שבח את בל הנמצא סביבו יאף את מאניא. הריח הניע את תלתליו וינע אותם אל השערות המזהבות של מאניא אך נם היא לא הרגישה מאימה יען מחשביתיה נשאי איחה אל ארץ הפלאית ההיא. - וזאת היא ארצנו! - זעקה מאניא - ואנחנו מתגלגלים פה במחשכי הגילה, ארץ יפה בזו לני ואין אנחנו יודעים מאומה אהיתה! "לוא נם לא הצטינה ביפיה הלא היא ארצניי יאמר קמחי אשר התאושש מעט משרעפיו. ,קמחי, הנידה נא לי על מה אנחנו יושבים פה?, •שאלה אותו בל׳והצה את ידי. -עד בי אין בני אף קורטב של אהבת הלאם ׳*חבת הארץ, \\ -לא נכונים דבריך קמחי -צעקה בחום נפשה,' f ׳אבי, אמי וכל קרובי אוהבים מאד את עמם, ואני מה- ׳אהבתי את עמי, אהבתי אליו הילכת וגדולה מיים אשר :j החלותי להתבונן להנעשה סביב, מאישרת אהיה רק ( בעת שאוכל להקריב את נפשי בעדו, אך האמת אגיד | לך, כי רק את עמנו איהב: הפצה הנני לראותי