Luaḥ erets Yiśraʾel · 1905-01-01 · שנת התרס״ו - שנה אחד עשרה - 1905 · p. Seite 115

115 חיזר, בהקיץ יפים, ככל תנועיתיה נכרית איזו רצינית, איזו הכרה עטיקה למלאית את החיבית המוטלות עליה כתיר איטה ואדם. אחרי איטר יטחח עמה קמחי ברכע יטעה נדמה לי כאלי היתה מכירתי משכבר הימים, היא הראתה לי את ילדיה: ילד כבן ארבע הרימה ככל לאביי, ועתי ילדית כבנות שמנה ועיטר, והיא ספרה לקמחי ע״ד חניבן, יכי היא עמלה לחנכן בלי בית־הספר, היא ינדה על החניך בבה״ם על פעילתיי לרעה יעל הקושי המיוחד, שפגש היהודי על הדרך יייאת, ■ השיחה הזאת נגעה כנפש צלפחד יישכח כרגע את שחי יאה כל אשר סביבי יימטר מכיל נפרית על ההירים המסיחים רעתם מהחניך הלאימי. מתיך התלהביתי עשה "טור" אחד שלא 3-ישיב הרעת, אליטיב השתמש כזה "ויתרה" איתי על די«זקן", צלפחד הפסיק שיחתו יירא כי אמנם קריבה הסכנה, ויבט בקצף גדיל על הטבלא כעיר שמבטו של אליטיב התשחץ עוד יותר מהגחוך הנראה על יטפתיי, הניאה כמו אימר היא למצחקי: לצלפחד, העמק לחשב, היפה להמטיר על ראשי ההורים אכל את ה״זקף שלך לא תציל עוד. אליטב עזב את צלפחד על רגעים אחדים יכשיבו הגיד לקמחי; כי "אברך ירושלמי" שיאל עליו יטמתץ לו בחדר הפנימי יאם חפץ היא לראיתי ילך jA■ י י